רוקד על שתי חתונות. המלכוד של אבו מאזן
אינתיפאדה שלישית עלולה לגרום לנשיא הפלסטיני לאבד שליטה גם על הגדה המערבית. לכן הוא חייב לדאוג להמשך השת"פ הביטחוני עם צה"ל - אבל אז מסתכן באובדן השלטון. ולמה תסבך פנייה להאג את קטאר וטורקיה?
מחמוד עבאס (אבו מאזן) כבר בן 79. עלייתו לנשיאות ב-2005 של האיש בעל החזות המטעה של הסבא הנחמד הפיחה תקוות בלבם של תומכי תהליך השלום. אולם כגודל הציפייה, כך גם גודל האכזבה. השבוע ציינו הפלסטינים עשר שנים למותו של מנהיג אש"ף ומייסד פתח יאסר ערפאת. אלה הם גם עשר שנים של כישלון במאמצי אבו מאזן להשיג הסכם על בסיס גבולות 67.
כיום ברור כי אין לעבאס את היכולות של ערפאת להוביל את העם הפלסטיני לשלום או למלחמה. אחרי שהיה עבאס עד לכישלון "המאבק המזוין" של יריביו בחמאס וגם של המשא עם ישראל שאותו ניהל, נשאלת השאלה: מהן הברירות שנותרו לפניו? האם הליכה לאו"ם או לבית הדין לפשעי מלחמה לא יחמירו את מצבו? ההנהגה הפלסטינית במלכוד.
ליווה את הסוגיה הפלסטינית
אבו מאזן עבר בעצמו כמעט את כל ההיסטוריה הפלסטינית. בגיל 13 חווה את מלחמת 1948 ומשפחתו ברחה מצפת והתיישבה בדמשק. הוא התמסר ללימודים תוך התעניינות גוברת בתנועה הציונית. אחרי לימודים באוניברסיטאות דמשק וקהיר הגיע למוסקבה לכתוב את התזה על מה שהוא כינה "הקשר הסודי בין גרמניה הנאצית לבין תנועה הציונית". מאוחר יותר כתב תזה נוספת לדוקטורט בנושא ההיסטוריה הציונית. מחקריו במוסקבה על "האויב הציוני" זכו לפרסום בשפה הערבית. בזכות יכולותיו האקדמיות הוא השתלב במערכת החינוך בקטאר ובסוף שנות ה-60 הצטרף לפתח.
לא פופולרי
כאקדמאי ואיש מנהלה וכספים, אבו מאזן מטבע הדברים לא התחבר למאבק הפלסטיני בשטח ולא זכה מעולם לחיבה יתרה ברחוב הפלסטיני. זיהויו כמי שמנהל את המגעים עם ישראל פגעו אף הם בפופולריות שלו. כיום, פלסטינים רבים, לא רק בחמאס, רואים באבו מאזן בובה של ארצות הברית ושל וישראל. הצהרותיו נגד האלימות ובעד תהליך השלום הפכו אותו לפופולרי מאד במערב ובחוגי השמאל בישראל, אך לא בקרב עמו.
לאחרונה העריכו פרשנים ברשת "אל-מיאדין" הלבנונית כי אין סיכוי רב להצלחת "אינתיפאדה שלישית", אף שכעת מתחילה התעוררות לאומית-דתית ברחבי השטחים וגם בקרב ערביי 48'. אלא שבניגוד לאינתיפאדה הראשונה (1987) והשנייה (2000), ההנהגה הפלסטינית כיום אינה מסוגלת למנף את ההתקוממות למאבק כולל נגד ישראל תחת פיקודה, מכיוון שאיבדה את הלגיטימיות שלה בעיני העם הפלסטיני.
יתר על כן, אבו מאזן כבר איבד את השליטה על רצועת עזה בהפיכת חמאס ב-2007. אינתיפאדה שלישית עלולה לגרום לאבו מאזן לאבד שליטה גם על הגדה המערבית. על כן, בין שהוא מעוניין ובין שלא, חייב אבו מאזן לדאוג להמשך שיתוף הפעולה הביטחוני עם צה"ל, דבר הנתפס בעיני הפלסטינים כבגידה. הוא לכוד במשוואה של הישרדות במחיר אובדן לגיטימציה או תמיכה במאבק הפלסטיני במחיר איבוד השלטון לטובת מתנגדיו. איך בכל זאת הוא יכול לרקוד בשתי החתונות - לגיטימציה וגם מאבק?
תיבת פנדורה
הייאוש של אבו מאזן מהמשא ומתן העקר עם ממשלת ישראל מחד והרתיעה מדרכה הכושלת של תנועת חמאס מאידך, הובילו את אבו מאזן לברירה השלישית: מאבק דיפלומטי נגד ישראל. הפנייה לאו"ם להכיר במדינה פלסטינית ולכפות על ישראל את פתרון הנסיגה לקווי 67' אינה מעשית, בשל זכות הווטו האמריקני. אמנם קיים כעת סחף במערב אירופה בהכרה במדינה פלסטינית (לאחרונה בשבדיה ועתה בספרד), אולם בהיעדר שיתוף פעולה ישראלי יש לכך משמעות סמלית בלבד.
הברירה הנוספת היא פנייה לבית הדין הפלילי בהאג על מנת להאשים את ישראל בפשעים נגד העם הפלסטיני במהלך המבצעים הצבאיים של צה"ל. כך יוכל לטעון עבאס שהוא נרתם למאבקם של תושבי עזה, למרות ביקורתו על מעשי חמאס בזמן מלחמת "צוק איתן". הפנייה לבית הדין בהאג עלולה לסבך את קטאר ואת טורקיה התומכות בחמאס. תביעה כזו תעורר תביעה נגדית בצד הישראלי נגד ירי חמאס טילים על אוכלוסייה אזרחית. ועדת חקירה פלילית עלולה לזמן את מנהיגי חמאס לחקירה. כתוצאה מכך יופעל לחץ להסגיר את ראש הלשכה המדינית של חמאס חאלד משעל השוהה בדוחא ואת צלאח אלערורי החוסה באנקרה.
לא זו בלבד שקטאר וטורקיה ייראו כנותנות חסות למנהיגי טרור אלא שתיפתח חקירה בנושא העברת הכספים ממדינות אלה לחמאס. חקירה כזו עלולה לחשוף גם העברות כספים לארגוני טרור איסלאמי נוספים כגון המדינה האיסלאמית (דאעש) וג'בהת א-נוסרה. לכן, לא פלא שריאד אל-מאלכי, שר החוץ הפלסטיני, קרא לפניה לבית הדין בהאג "חרב פיפיות".
פתרון מולטילטרלי?
המסלול הבילטרלי (הדו-צדדי) בין ישראל לבין הפלסטינים נחל כישלון שוב ושוב כבר יותר מעשרים שנה מאז הסכמי אוסלו. משבר הטרור הנוכחי במזרח התיכון (דאעש ושלוחותיו) והאיום השיעי (איראן ובעלות בריתה) יוצרים אינטרסים משותפים לישראל ולציר הסוני המתון. נוצרת הזדמנות למסלול המולטילטרלי (הרב-צדדי) שבו יישאו ויתנו ישראל והפלסטינים במסגרת הסכם כולל עם מדינות סוניות נוספות, בהן סעודיה ומדינות המפרץ ואולי גם מדינות צפון אפריקה (להוציא את לוב).
הצלחת השיחות אתמול (יום ו') בעמאן בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין מלך ירדן עבדאללה, שתרמו להרגעת המצב, ואפשרו גם תפילת מוסלמים ללא הגבלה, מלמדת על הפוטנציאל הטמון בתיווך מדינות ערב. גם סיום המשבר עם חמאס הקיץ התאפשר הודות לסיוע הממשל המצרי.
לאבו מאזן לא נותרו ברירות וממשלתו נמצאת במלכוד. הוא פוחד מאינתיפאדה, חושש לסבך את טורקיה וקטאר בבית הדין בהאג וחושש להיתקל שוב ושוב בווטו אמריקני באו"ם ולערער את קשריו עם הממשל האמריקני. עם זאת, המשך שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל ללא השגת הסכם מכרסם בלגיטימיות שלו בעיני עמו. ארה"ב ואירופה עסוקות כעת בזירות אחרות, בעיקר בסוריה, עיראק ואיראן, והסוגיה הפלסטינית נדחקת לשוליים.
בהיעדר יוזמה ישראלית לפתיחת המשא ומתן המולטילטרלי נותר המצב בקיפאון. אבו מאזן אינו מסוגל לכפות את מרותו על עזה ואינו מסוגל להתמודד עם חמאס. ישנה סבירות רבה כי גם בגדה הישרדותו תלויה בשליטת צה"ל וכי רק היא מונעת הפיכה של חמאס. אבו מאזן אינו שולט על הפלסטינים, אינו מנהל משא ומתן והישגיו בזירה הבינלאומית סמליים בלבד. חמאס לעומת זאת פופולרי ויכול לכפות הסכמים. חמאס יכול ואינו רוצה, אבו מאזן מעוניין אך לא מסוגל. רק ערפאת שילב את שתי היכולות ואף דגל בשילוב המאבק המזוין עם הדיאלוג ("תוכנית השלבים") וזיגזג בין טרור לבין משא ומתן. אבו מאזן אמנם הוריד מהפרק את הפיגועים, אך נכשל עד עתה בדרך הדיפלומטית.
ישראל והמזרח התיכון החדאע"ש
הכדור נמצא עתה בידי ישראל. על הממשלה להחליט - לנצל את השנים האחרונות שבהן אבו מאזן שולט ברשות הפלסטינית ולפתוח במשא ומתן שיביא אולי לפתרון הסכסוך ובכך לפלס את הדרך לשלום אזורי, או לשמור על הקיים ולמנוע נטילת סיכונים בתקופה שבה המזרח התיכון נמצא בשינויים מהירים וקיצוניים. לפעול או לחכות?
הכול תלוי בשאלות המפתח: האם משטרו של עבד א-פתאח א-סיסי במצרים יחזיק מעמד וימשך את הדיכוי של "האחים המוסלמים"? אם כן - האם הדבר יגרום לחמאס להיחלש? האם בהיעדר חלופה לשלטון החמאס לא יתחזקו בעזה ארגונים הנאמנים לדאעש? האם היחלשות חמאס תחזק את אבו מאזן? האם הממלכה הסעודית תחזיק מעמד מול הטרור בתוכה ובגבולותיה (דאעש הסוני וחות'י השיעי) ותמשיך לתמוך במשטר המצרי ובאבו מאזן? האם איראן תמשיך בצעדיה לקראת הפצצה הגרעינית? - אם כן, האם זה יקרב את סעודיה לישראל? דומה כי התשובה לכל השאלות הללו חיובית. נשארת השאלה: האם ישראל מוכנה לשלם את המחיר?
לפנייה לכתב/ת 
