גט לרבנות

הסרט, "גט", המתעד את חמש שנות המאבק של ויויאן אמסלם לקבל את חירותה מבעלה, המסרב לתת לה גט, הוא מכה חזקה בבטן הרכה לכל מי שצופה בו. לא צריך להיות משפטן דגול או מומחה בדיני משפחה כדי להבין שמשהו ממש לא בסדר בתמונה הזו, אם במאה ה-21 יכול אדם למנוע במשך שנים ארוכות מבן הזוג את החירות הבסיסית להשתחרר מכבלי נישואים לא רצויים.

עוד בערוץ הדעות של ynet

לחנך כמו בפינלנד / אורית חזן

הפנסיה לא מחכה לכם / יצחק טסלר

תחילתו של המצב המשפטי הקיים בישראל דווקא בחשיבה מודרנית פרו-נשית ואפילו ליברלית בדין העברי. ביהדות, בניגוד לשיטות משפט אחרות, הגירושים היו עניין שבין בני הזוג לבין עצמם. תקנת רבינו גרשום מאור הגולה מלפני כאלף שנה אף הוסיפה את צורך בהסכמת שני בני הזוג לגירושים, וכך באה בעצם עם הרעיון החדשני להשוות את כוחה של האישה לכוחו של הבעל בסיום הנישואים.

אלא שמאז חלפו שנים, העולם השתנה, הנורמות התחלפו. מה שנועד "לברך" הפך לקללה. בעולם המערבי שאליו מבקשת בדרך כלל מדינת ישראל להשתייך, כבר מזמן הופקעה זכות האולטימטום והווטו בגירושים מידי אחד הצדדים ועברה לחסות המדינה. במדינות רבות אין צורך בהסכמת הצדדים או אפילו בעילה ("אשמת אחד הצדדים בכישלון הנישואין") כדי להתגרש, בוודאי שאין זה עניין דתי. ישראל על סף 2015 עדיין מדשדשת הרחק הרחק מאחור.

מעבר לעצם ההבנה שאין לאפשר מצב שבו אחד מבני הזוג יכול למנוע מבן הזוג השני להיפרד ולהמשיך בחייו, אסור כמובן לשכוח שעל-פי הדין העברי יש הבדל דרמטי בין משמעות סרבנות הגט לנשים לעומת גברים. גבר מסורב גט יכול לחיות חיים מלאים עם ידועה בציבור, להביא ילדים כשרים לעולם. במקרים מיוחדים הוא אף יזכה להיתר מיוחד לשאת אישה שנייה. אישה מסורבת גט, לעומת זאת, אסורה על-פי ההלכה על גבר שאינו בעלה ללא כל פתח מילוט. המצב ביחס לזכותה של אישה מסורבת גט להביא ילדים לעולם חמור בהרבה. ילדיה של מסורבת גט מבן זוג אחר עלולים להיחשב ממזרים על פי ההלכה. במדינה שבה עדיין רוב התושבים שומרים על עמדות מסורתיות, יש לכך משמעות רבה. לא לחינם השווה השופט חשין (בפס"ד רפאלי) את האישה מסורבת הגט לעבד.

בתרגום פשוט של היצע וביקוש, הגט הוא מצרך הדרוש הרבה יותר לאישה ולכן במערכת היחסים בין הצדדים הוא יכול להפוך מהר מאוד לכלי סחיטה בידי בעל סרבן. ואולם, במצב הקיים היום בבתי הדין, אפילו ויתור מוחלט על כל הנכסים ואף סנקציות חמורות כגון מאסר - שבתי הדין הרבניים ממעטים מדי להשתמש בהן - לא יעזרו אל מול מי שפשוט מסרב לשחרר את בת זוגו. במציאות המשפטית שלנו נרשמו תקדימים של בעלים סרבנים שאפילו לאחר שנים בבתי הסוהר עמדו בסרבנותם. הם אולי בכלא, אך גם בת זוגם כבולה. אלישע אמסלם יכול פשוט להמשיך ולומר לאשתו: "לעולם לא ויויאן", והיא לעולם, או לפחות עד מותו, תישאר אשתו. הסרט "גט" שם לנו את המראה הכואבת הזו ישר מול הפנים.

בדין העברי יש דרכים לטפל בתופעה או לפחות לצמצמה (הפקעת קידושין, כפיית גט וכיו"ב). למדינת ישראל יש חובה לאפשר לכל אזרחיה להינשא - זכות שלא קיימת לכל אדם בישראל כיום - עם מי שהם בוחרים וגם להתגרש באופן חופשי מבלי להיות שבוי בידי אדם או ממסד כזה או אחר.

מה שברור הוא שהמצב לא יכול להימשך. בין אם זה יקרה מתוך בתי הדין עצמם ובין אם נתחיל פשוט "להצביע ברגלים" בהמונינו ולתת גט לבתי הדין.

עו"ד גלי עציון, מנהלת מחלקת ייעוץ וחקיקה בנעמת. נכתב לקראת הקרנה חגיגית של הסרט "גט" ביום שלישי בסינמה סיטי בירושלים ביוזמת נעמת ולשכת עורכי הדין

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il