חיה בסרט, ומעצבת תפאורה לריאן גוסלינג
ענבל וינברג השתלבה בתעשיית הקולנוע האמריקנית כמעצבת תפאורה מוערכת. בראיון ל-ynet היא מספרת על הדרך המאתגרת לבריאת עולם חדש על הסט: "לא פעם עברתי לחיות בעיירות קטנות כדי להכיר אותן" - וגם על העבודה עם ריאן גוסלינג, מישל וויליאמס וביל מארי, איתו עבדה לאחרונה
כשאנחנו צופים בסרט מי שממקד את המבט שלנו באופן טבעי הם השחקנים שבמרכז הפריים, לעיתים האפקטים הוויזואלים, ולפעמים גם הנופים המרהיבים שברקע. אבל איכשהו אנחנו לא שמים לב לתפאורה של הסרט - מבנים, רהיטים, אביזרים שונים ומשונים. איכשהו הם מתקבלים כדבר מובן מאליו, אבל כל האלמנטים הללו דורשים עבודה קשה ומאומצת שנעשית מאחורי הקלעים. לכאורה עבודתו של מעצב התפאורה אינה מתגמלת בגלל שאינה בולטת, אבל בעצם שם בדיוק נמדדות האיכויות שלה: אם זה מובן מאליו, כנראה ששמרת על אמינות. את המציאות הזו מכירה ענבל ויינברג.
ויינברג הישראלית עברה לארה"ב כדי ללמוד קולנוע באוניברסיטת NYU לפני כ-15 שנה, ומאז היא עובדת ומתגוררת שם. מסלול הקריירה שלה החל בתעשיית הקולנוע האמריקנית, כשהיא מוצאת עצמה על סטים של סרטים שונים - בולטים יותר או פחות - כתפאורנית ומעצבת הפקה. ברזומה שלה נמצאים הסרטים "הנערה מיום שני" של האל הארטלי (2005), "כמה טוב להיות פרח קיר" של סטיבן צ'בוסקי (2012), "אחינו האידיוט" של ג'סי פרץ (2011), "האיש הכי כועס בברוקלין" של פיל אלדן רובינסון (רימייק אמריקני ל"מר באום", 2014) וגם "בלו ולנטיין" (2010) ו"מקום בתוך היער" (2013) של דרק סיאנפרנס.
היא גם שותפה להפקתו של הסרט "וינסנט הקדוש" שביים תיאודור מלפי בכיכובו של ביל מארי. הקומדיה החביבה שצולמה בברוקלין שבניו יורק ובמחוז אלמונט שבלונג איילנד מציגה את מארי בתפקיד וינסנט, גבר אמריקאי מזדקן מהפרברים. הוא אדם די בלתי נסבל ולא אהוב על הבריות והן גם לא רצויות בסביבתו. שכנתו החדשה (מליסה מקארת'י) מבקשת ממנו לשמור על בנה בן ה-12 אוליבר, וינסנט לוקח אותו לפעילויות הלא חינוכיות השגרתיות שלו - ובהן הימורי סוסים, שתייה ועוד. אך מתוך מערכת היחסים שמתפתחת בין השניים, חל שינוי בהשקפתו לחיים.
"להיות מעצבת תפאורה משמעותו להיות אחראי ללוק של הסרט", אומרת ויינברג בראיון ל-ynet, "כל מה שמופיע על המסך שאינו שחקנים הוא באחריותו של מעצב התפאורה - התלבושות, הרהיטים, הצבע על הקירות, המכוניות שבחוץ, המנורות, הדברים שאנשים אוכלים. כך שבדרך כלל, מעצב התפאורה עובד צמוד לבמאי והצלם ועוזר להם לתרגם את החזון שבראשם למציאות על הסט".
מהו תהליך העבודה?
"כשאני מקבלת עבודה, אני מתחילה לגבש צוות שיעמוד לרשותי ואז מתחילה תחקיר על כל סט, ועל התקופה בו העלילה מתרחשת. אם מדובר בנושא ספציפי, כמו ביתו של איש זקן - כמו במקרה של 'וינסנט הקדוש', אני שואלת את עצמי איך הדברים הללו יראו. איזה טפטים יהיו בביתו למשל. ואז מתחילים בתהליך איתור הלוקיישנים, מחפשים אחר המקומות האידאלים לתסריט.
"חלק מהלוקיישנים מושלמים ואחרים לגמרי 'ערומים', ואתה חייב לעבוד עליהם. לפעמים אתה בונה את כל המציאות של הסט ולמעשה בונה את הכל מחדש. זה משתנה. בדרך כלל יש גם מזה וגם מזה בסרטים - לוקיישנים שנשארים כמו שהם, לוקיישנים שדורשים שינויים מרחיקי לכת ולוקיישנים שאתה בונה מכלום".
לקראת צילומי "וינסנט הקדוש" נמצא לוקיישן שמתאים לתנאים המבוקשים בתסריט - שדרש שני בתים פרטיים הסמוכים אחד לשני, ובקרבתם עץ גדול - אולם היה עליה ועל עוזריה לבצע מהפך תדמיתי של אחד מהם. "הבית בסרט משחק תפקיד - זה כמעט כמו עוד דמות. ידענו שאנחנו צריכים למצוא בית שיבלוט. הראיון היה שווינסנט הוא איש מבוגר ודי לא נחמד שלא רוצה להיות בחברת בני אדם, והוא מזניח את ביתו. חיפשנו בתים סמוכים - אחד מבולגן ואחד נעים.
"היו פה הרבה תנאים שונים, אבל הצלחנו למצוא שני בתים. הבעיה היתה ששניהם נראו טוב. כדי להפוך את ביתו של וינסנט למבולגן היינו צריכים לתלות גגון ישן, להחליף את החלונות והדלת, ולגייס ציירים מיוחדים שמתמחים באפקטים ספציפיים לסרטים. הם עבדו על 'הזקנתו' של הבית במשך שבוע, צבעו וסדקו אותו, וגרמו להכל להיראות מלוכלך. היה עלינו להרוג את המדשאה ולעקור צמחים. היינו צריכים להקים גדר ואז להרוס אותה. השקענו המון בבית ובסופו של דבר זה נראה מאוד אמין".
כדי להגיע לאמינות הזו, היה על ויינברג לערוך תחקיר מעמיק על אופי הבניה והעיצוב של העיירות האמריקניות הללו ובו בזמן על התושבים עצמם. "אני מתגוררת בניו יורק כבר 15 שנים, ויצא לי להשתתף בהרבה סרטים שמתרחשים בערים קטנות בארצות הברית. לא פעם אני עוברת להתגורר בעיירות כאלה לאורך שלושה-ארבעה חודשים ואני ממש חיה שם. חייבים להכיר את המקום והאנשים, והדרכים בהן הערים מתנהלות, כך שבמהלך השנים למדתי המון על האמריקנים ואורח החיים שלהם".
ויינברג מספרת שהניסיון שלה כישראלית שגרה בארצות הברית משפיע גם על החזון העיצובי שלה. "אני מרגישה שעכשיו אני יודעת הרבה יותר מאשר הימים הראשונים שלי בארצות הברית, ואני ממשיכה ללמוד בכל יום", היא מודה, "אני משתדלת ללמוד מחיים של אנשים, אבל אני מרגישה שאני מביאה גם מהעבר האישי שלי, כמו זכרונות מביתה של סבתי בסטים של סרטים".
אחד היתרונות של עבודה על סטים הוא ההתחככות הנעימה עם במאים מוכשרים ושחקנים ידועים. כך היה המפגש עם מארי בן ה-65, אחד הקומיקאים האהובים בעולם, שהתגלה לוויינברג כאדם חברותי ותקשורתי ברמה האישית. "יצא להכיר את ביל לעומק. הוא מאוד נחמד ונגיש, כך שזו לא בעיה להכיר אותו", היא מעידה. "הוא אישיות מדהימה, מאוד מעניין, דמות גדולה מהחיים. הוא היה מעולה בסרט והיו לו כמה סצנות מאוד קשות שהוא ביצע היטב. הוא אדיר בתקשורת עם אנשים ברחוב וגם מאחורי הקלעים. הוא תמיד יתחיל בשיחה וידבר עם כל מי שמעוניין לשמוע אותו".
לאורך הצילומים היא נתקלה גם בהתנהגות יוצאת הדופן שלו והמעורבות בכל הנעשה בסביבתו. "באחת הפעמים עבדנו בחוץ והיה פקק תנועה עצום והוא פשוט יצא מהרכב באמצע הצומת והתחיל לכוון את התנועה", היא נזכרת, "היו לו גם רעיונות מאוד מיוחדים לגבי עיצוב הבית שלו בסרט. שאלנו אותו המון שאלות וגרמנו לו להסתובב בסט עם הבמאי במשך כמה ימים לפני שהתחלנו לצלם כדי לשמוע את הרעיונות שלו".
על הסט של "וינסנט הקדוש" ויינברג פגשה גם את השחקניות מקארת'י ונעמי ווטס, השחקנים כריס או'דוד וטרנס הווארד וכן הילד ג'יידן ליברהר שמגלם את אוליבר. בקרוב ייצא לאקרנים סרט נוסף בו לקחה חלק "Beasts Of No Nation" של קרי פוקונאגה (המוכר כבמאי "בלש אמיתי") העוסק בילדים חיילים, בכיכובו של אידריס אלבה. אולם היום יש לה כבר שותפות ארוכת טווח עם הבמאי סיאנפרנס ושחקן הבית שלו ריאן גוסלינג כוכב שני סרטיו "בלו ולנטיין" ו"מקום בתוך היער".
"ריאן הוא אדם מדהים, בחור מאוד מיוחד", היא מספרת. "באמת איכפת לו מכל היבט של הסרט והצוות שעובד עליו, וזה היה כבוד גדול לעבוד איתו בשני הסרטים. בשלב הזה, אני מכירה אותו טוב מספיק כך שכשאני מגיעה לעצב את הסט, אני חושבת עליו ועל מה שהוא ירצה בו - פרופס (אביזרים, א.מ) שהוא יתחבר אליהם. ואז אני יכולה לשלב כמה הפתעות על הסט שהוא ימצא ושאני יודעת שהוא יאהב".
ההיכרות עם גוסלינג היא צ'ופר נחמד, אבל העבודה עם סיאנפרנס על הסרטים הללו היתה מורכבת מאוד בגלל הסגנון המיוחד שלו, והעלילות שמשתלבות בקווי זמן שונים. "הוא במאי מלא השראה והעבודה איתו היתה חוויה מיוחדת בגלל הקולנוע המקורי שלו", היא מספרת. "ב'בלו ולנטיין' למשל הייתי צריכה לעצב בית עבור ריאן ומישל וויליאמס שגילמו זוג נשוי. דרק רצה שזה יהיה ריאליסטי ככל האפשר, כך שיצרנו את הבית כפונקציונלי לחלוטין - משהו שאנחנו לא עושים בדרך כלל".
אבל זה נשמע כמו עיצוב של בית רגיל, מה מיוחד בו?
"היינו צריכים לשים כל מיני דברים בתוך כל מגירות המטבח, התקנו קו טלפון, ופתחנו חשבון ג'ימייל לדמויות הבדיוניות שלנו. זה היה מאוד מעניין כי בדרך כלל אתה פשוט מציג את העיצוב של התפאורה בפרונט, ולא משקיע הרבה במה שנמצא מאחורי זה. הרי אנחנו יודעים
שהתפאורה היא זמנית והעצמים בה לא באמת חייבים לעבוד, אבל בבית הזה הכל היה צריך להיות אמיתי.
אבל עיצוב הסט לא נוגע רק למקום, אלא לעיתים גם לזמנים משתנים.
"לא פעם אני צריכה ליצור תקופות נפרדות בסרטים. זה מאוד מתגמל לעשות זאת כי יש לך זמן לעשות תחקיר ואתה מתחיל לחשוב על האנשים שחיו אז. זה באמת נותן לך תחושה לגבי ההיסטוריה ואיך היא מתקשרת לעולם הנוכחי".
לפנייה לכתב/ת 
