"לבד על מאדים": ללכת לאיבוד בין הפרטים

האסטרונאוט הפך, עם השנים, לדמות אייקונית, בעיקר בתרבות האמריקנית. הוא ממותג כ-"העל-אדם" החדש, כמישהו שלתוך הפרופיל שלו נוצקו כל התכונות האנושיות האיכותיות, כמעט כאילו הונדס גנטית. אין זה מקרי, מן הסתם, משום שהאסטרונאוט צריך להיות גם מבריק אינטלקטואלית בצורה יוצאת דופן, גם בעל כושר סיבולת לב ריאה של כריסטיאנו רונאלדו, וגם אדם בעל כישורים חברתיים וסבלנות אין קץ. יתרה מזאת, הוא גם זה שמסמן תמיד את הקידמה, את העתיד, את החדש, את כובש השממה, את העומד בחזית האנושות ומתרומם מעל כל הסכסוכים, הלאומים והדתות.

עם השנים ידע המיינסטרים האמריקני לקחת את דמות האסטרונאוט ולהפוך אותו לקיטש לכל המשפחה, בעיקר בסרטים, כמו "אפולו 13". הרעיון הוא די בסיסי: הטס אדם או קבוצה לחלל, צור להם בעיות טכניות, טלטל את הצופים בין ייאוש לתקווה, ותן בסוף איזה הפי-אנד רך, ואם זה מבוסס על סיפור אמיתי, זה טוב כפליים.

או לחילופין, קח אדם או קבוצה, הטס אותו/ם לכוכב לכת אחר, סדר שם אורגניזמים קטלניים כמו ב"הנוסע השמיני", תשאיר כמה גופות, ובכל זאת תחזיר מישהו אחד לפחות הביתה. בתוך כל זה, כמובן, ממשיך לפעום המדע הבדיוני האמיתי, המנומק, המעורר מחשבה, בעיקר בספרות, כי כמעט כל יצירה שנלקחת בסופו של דבר למסך הקטן, או הגדול, מסנכרנת את עצמה עם ניאונסים וכללים שיאפשרו לקהל כמה שיותר רחב לצפות בה.

"לבד על מאדים". להכיר את המאדים לפרטי פרטים

"לבד על מאדים" של אנדי וייר נכתב מראש כמו תסריט, ולא בכדי נרכשו הזכויות ורידלי סקוט יעשה ממנו סרט. לכאורה, מדובר בדבר שמתרחש חדשות לבקרים, ולא צריך להתרגש מכך, אולי היה אפשר לפטור את הספר כעוד יצירה המאדירה את דמות האסטרונאוט, ומראש פועלת לפי כל כללי המיינסטרים, אבל בכל זאת יש בה מעט מעבר לכך.

הספר מגולל את סיפורו של מארק וואטני שחבריו למשלחת המאוישת הראשונה למאדים, חשבו שהוא נהרג ויצאו בחזרה למסלול לעבר כדור הארץ, אבל הוא הצליח להתאושש, ובעזרת האמצעים הדי דלים שעומדים לרשותו על הכוכב האדום מצליח איכשהו לשרוד, ומתישהו אף לתקשר עם יוסטון.

כותב שורות אלו לא מתרגש, בדרך כלל, מסופרים ש"עושים תחקיר רציני" נוכח רצונם לכתוב על נושא או תקופה, הרי תחקיר כל אחד כמעט יכול לעשות, ואין בכך שום ערובה לאיכותה של היצירה הנכתבת, או אפילו לכישרון, אבל בספר הזה יש לשבח את וייר על עבודת הנמלים התחקירית/ מדעית המרשימה שעשה.

אמנם, לעתים, זה גורם לליבה של היצירה להיות מעט משמימה, ולפרקים להישמע כמו שיעור ביולוגיה או פיזיקה בתיכון אקסטרני, אבל זה בעיקר מראה שווייד לא השאיר אבן אחת לא הפוכה, תרתי משמע, וחקר כל דבר, עד כדי כך שהסביבה המאדימית שהוא משרטט היא אמנם ספוקליטבית במידת מה, אבל גם היפר-ריאליסטית, והספר שלו יכול להפוך לספר חובה עבור פרחי נאס"א.

מארק וואטני אתה שם? צילום של מאדים(צילום: רויטרס)

הספר מתאר בפרוטרוט איך הוא מצליח לגדל תפוחי אדמה, לתקן כל מיני רכיבים טכנולוגיים ולתכנן היטב את מסעותיו הקצובים בכוכב הלא ידידותי והשומם, כך שקשה מאוד לא "להאמין" לו. גם אופן הפתרון וסלילת הדרך חזרה מתוארים בצורה מרשימה, כי, כצפוי, שום דבר לא יכול ללכת בדיוק לפי התוכנית, ולהחזיר אדם ממאדים זו משימה שקשה לתפוס אותה ממקום בלתי מקצועי. זה הכוח הגדול של הספר, שלעתים הוא גם בעוכריו, משום שמהר מאוד מגלה הקורא את הקונספט התוכני: רעיון של וואטני, נסיון יישום, הצלחה או כישלון, חוק מרפי - וחוזר חלילה.

חסרון נוסף קשור לממד הספרותי - הדמות של וואטני, ולמעשה כל הדמויות, מאוד שטחיות. קודם כל, במובן הרגשי -

וואטני הוא מן סופר-אדם שנותר לבד על כוכב שומם, ודומה כי זה לא מערער אותו אפילו לא במקצת, הוא עדיין שומר על אותו חוש הומור אווילי (וידוי, אם הייתי צריך להיות עם וואטני בחללית כמה שנים, ולשמוע מדי יום את בדיחות הקרש שלו, סביר להניח שהייתי מנסה לקפוץ מהחלון), ואם יש בו פחדים, הם לא ממש מורגשים, הוא אפילו לא קרוב לנקודת שבירה כלשהי, אמנם באחת הסצנות הוא כותב שהוא בוכה, אבל דווקא לזה קצת קשה להאמין.

בנוסף, הדיאלוגים וההתנהלות המקבילה של אנשי נאס"א כתובה בצורה מאוד רשלנית, במיוחד בכל הנוגע לאשת יחסי הציבור והאינטרקציה שלה עם מנהלי המבצע השונים, משהו שם מרגיש מעט לא רציני, ואפילו לא מקצועי, מעין נסיון להיות "מאגניב" בכל הכוח. מצד אחד, מדובר בספר שבאמת קשה להניחו מהיד. מצד שני, בהחלט לא קשה לדלג בו על פרקים שלמים.

"לבד על מאדים", מאת אנדי וייר. מאנגלית: דידי חנוך, הוצאת הכורסא, 432 עמ'.