כתמים של אופטימיות / הבלוג של צביקה נעים

עוד על הערב הגדול של הנבחרת

• דרים טים: 0:3 אדיר לישראל על בוסניה
• בן חיים: "המשחק הכי טוב של ישראל מזה 30 שנה"
• התבוסה בחיפה? בבוסניה עסוקים בכלל בג'וקוביץ'
• אז מה באמת הסיכוי שלנו לעלות ליורו?
  

נו, בסדר. אז הבוקר התעוררו 30 אלף איש שהיו בטוחים שיש להם בכרטיס זיכרון תמונה אמנותית מסוגננת וגילו פריים חשוך עם כמה כתמים. זה ממש לא הסיפור. הנבחרת נתנה אתמול לאוהדים שלה כמה כתמים של אופטימיות. תחושה שהעסק יכול להיראות אחרת. שבתוך החושך הגדול של האלימות והגזענות, צצים מדי פעם כתמים שמסמנים לנו דרך אחרת. כדאי להרגיע: לא בטוח שהדרך הזו תסתיים ביורו, אבל בינתיים מותר קצת לשמוח.

כתם אופטימי 1: דקה 45, הוואטסאפ שלי שוב מצפצף. "יש מצב שאני נהנה מהנבחרת?", שואלים בתמיהה מהצד השני. בטח נהנה! דאבל וי כחול. השחקנים של גוטמן משחקים יופי של כדורגל, יוזמים, לא מתבטלים מול יריבה עדיפה ומספקים את הסחורה במשחק קובע. והשאלה הזו לא באה משומקום. כבר מאתיים שנה שהנבחרת הזו מאכילה אותנו באכזבות. הרגילה אותנו לתחושת חמיצות קבועה, תסכול שבדרך. כל שמחה מלווה בידיעה של אסון מתקרב. לכן גם הפעם אתה חושש להתלהב יותר מדי וגם ביתרון 0:2 מול עשרה שחקנים עוד מסתכל מאחורי הגב שלא מגיע מישהו וגונב לך את השמחה.

נהנה? בטח! דאבל וי כחול(צילום: גיל נחושתן)

כתם אופטימי 2: אחרי שנים של ציפייה ואינספור ניתוחים למה ברוסיה זה עובד ואצלנו לא – ביברס נאתכו הגיע סוף סוף לנבחרת. מעבר למסירות החכמות, חטיפות הכדור וניהול המשחק מאחור, מה שהכי בלט אתמול אצל נאתכו זו האנרגיה. הוא ביקש את הכדור ועם מנהיגות שקטה ויעילה הבהיר שהוא לוקח את המשחק אליו.

בוא נודה, לנבחרת הזו אין כוכבי על מבריקים דוגמת ברקוביץ' ורביבו. יש לה הגנה בינונית, קישור עם מספר שחקנים כישרוניים שנמצאים בתקופה טובה (גם זהבי הגיע סוף סוף) ושפיץ מחודד שיודע לסגור סיפור. לכן רצוי להאמין לגוטמן כשהוא משגר את קלישאות "אנחנו משחקים כקבוצה". בנבחרת מהסוג הזה נאתכו הוא הדבק. הוא יכול להיות ההבדל בין משחק שבו נספוג שער שוויון מעצבן בדקה ה-90 למשחק שנדע להרוג כבר בדקה ה-70. הוא לא יותר מדי נוצץ, אבל הוא הלוגו של הנבחרת הגוטמנית. לאחרונה דיברנו לא מעט על "פואדיזם". הגיע זמן ה"נאתכואיזם".

ביברס של רוסיה הגיע גם לנבחרת(צילום: גיל נחושתן)

כתם אופטימי 3: בעיטה חופשית מ-40 מטר, מגרש רטוב, מרציאנו ניגש לכדור בנונשלאנטיות ושומט אותו לרשת. ירים את היד מי שהתסריט הזה לא רץ אצלו בראש. ברכבת ההלוך לחיפה החשש הזה מפיק ברכיים ופאדיחה מרהיבה של השוער מול 30 אלף אוהדים הסתובב בין כל הקרונות. כבר בדקה השנייה הדף מרציאנו בעיטה חופשית של פיאניץ' והודיע: אני פה. לא רק שהשוער מאשדוד הוסיף בהמשך עוד כמה הצלות גדולות, הוא גם שידר ביטחון, כיוון את ההגנה המבולבלת לעיתים והוכיח שיש על מי לסמוך.

הוכיח שיש על מי לסמוך. מרציאנו(צילום: עוז מועלם)

כתם אופטימי 4: המשחק אתמול היה בחיפה, והוא חיזק את מה שידענו כל הזמן: איך לעזאזל שיחקנו כל השנים באצטדיון רמת גן? סוף סוף קיבלנו חווית כדורגל אמיתית באצטדיון אמיתי שמכבד את הצופים. ממה להתחיל? מהאקוסטיקה המעולה שבה כל "וואו" של האוהדים מכניס את שרן ייני לאטרף? מהתכנון המדוקדק שבו מכל מושב באצטדיון אתה מזהה את דוידזאדה? או מזה שאם אתה עוצם לשנייה את העיניים אתה יכול להרגיש שאתה בליגת האלופות? תענוג. ושהבולדוזרים כבר יעברו על הדינוזאור הארכיטקטוני ההוא ברמת גן.

איך לעזאזל שיחקנו כל השנים באצטדיון ר"ג?(צילום: אורן אהרוני)

כתם אופטימי 5: יש מעט מאוד דברים הזויים ומענגים כאחד יותר מאשר הצטופפות בקרון רכבת באחת בלילה כשמכל עבר עולה סאונד של עמיחי שפיגלר מהסמארטפון התורן כשהוא צורח: "הנה ורמוט מסתובב, כן! זה גול!". 50 דקות של נסיעה שכולה לופ בלתי נגמר של הניצחון הכי גדול מאז ה-0:5 על אוסטריה.

וסתם כתם: ביבי נתניהו ויאיר לפיד? נו באמת. טרמפיסטים.

מסי וניימאר בקרב סוער בפיפ''א 15

צפו: יאו מינג (2.29 מטר) מנסה להיכנס ללא הצלחה לרכב

צפו: שיא גינס לקליעה מהמרחק הכי גדול עם הגב לסל