אין דבר כזה אישה מושלמת: פרק מספר

היא מגדלת שני מתבגרים ואם - דיווה מזדקנת - ומנסה לנהל קריירה מוצלחת, להתאושש מגירושים ולמצוא אהבה - כל אלה בלי שיראו עליה את המאמץ, ובלי שחולצת המעצבים שלה תתקמט. היא מתמודדת בכל החזיתות ונכשלת בכולן אבל אין לה אלוהים. היא מעיזה לדבר על הדברים שכולם מסתירים: למה ילדים לא גורמים לאושר, איך נראית שגרת הסקס עם הבעל, איך חיים עם בגידות, מה נשים מוכנות להקריב למען זוגיות ומה גברים מוכנים לעשות בשביל סקס. 

גיבורת הספר "בעלי לא בבית" היא עורכת דין במשרד גדול, שעשתה כל חייה רק את הדבר הנכון, עד שיום אחד בעלה עזב אותה לטובת אישה מבוגרת ממנה והעולם התמוטט על ראשה. הספר מגולל את סיפורה של הגיבורה, שהוא בעצם סיפורו המתוסכל של דור הנשים הראשון שהבטיחו לו שאפשר הכל - גם זוגיות, גם ילדים, גם קריירה וגם להיראות כמו מאריסה מאייר (מנכ"לית Yahoo!), או לפחות להרוויח כמוה. 

"בעלי לא בבית" - איך משלבים בין בית לקריירה?

לגרסא הדיגיטלית של הספר היכנסו לכאן!

פרק מתוך הספר

אם לא היו לי ילדים, רוב הסיכויים שהייתי היום שופטת בכירה בבית המשפט המחוזי. מהר מאוד הייתי מתחילה לפזול לבית המשפט העליון. בטח כבר הייתי בעיצומו של איזה לובי קטן וממוקד, דיסקרטי וסמוי מן העין, שבסיומו היו מושחים אותי בשמן המשחה ומכתירים אותי לכהונה בעליון.

יכולתי לדמיין את עצמי יושבת על הכס בעליון, מלאת חשיבות עצמית ומחייכת חיוכים צוננים לעורכי הדין המבוהלים מולי. "שמעתי את אדוני," הייתי אומרת בקול מתון שאינו מרמז על המזג השיפוטי שלי, זה שבעיתון "הארץ" הקדישו לו כבר כמה וכמה מאמרים. הייתי מיטיבה את משקפי הראייה כסופי המסגרת שלי, אוסקר דה לה רנטה כמובן, ומתבוננת בהתנשאות בעורך הדין הלחוץ שמולי. "גם במקל לא הייתי נוגעת בטיעונים חסרי הבסיס שלך," הייתי מטיחה בו בשאט נפש. במחשבה שנייה, לא בטוח שהייתי כל כך מתאימה לעליון.

או שאולי הייתי נשארת בשוק הפרטי והופכת לשותפה בכירה בסנדרובסקי-לב-רן, כזו שכל תיק שהיא לוקחת מתומחר בעלות של דירה בתל אביב. בקלות רבה אני יכולה לדמיין את עצמי כאחת מעורכות הדין הכבדות במדינה, מארחת בלשכתי העצומה שרים שנתפסו במעילה, אלופים שנחשדים בהטרדה מינית, מנכ"לים של תאגידים שהסתבכו עם הלוואות ענק.

"תשיגי לי את רוֹהָ"מ", הייתי פונה למזכירה השקטה והיעילה שלי. לא ראש הממשלה, לא ביבי או אהוד, רוֹהָ"מ. כמו שאברי וסנדרובסקי קוראים לו. "בוקר טוב, אדוני," הייתי פונה אליו בצורה הכי פורמלית שאפשר, כמו שרק הקרובים לו נוהגים. "מה שלומך הבוקר, אחרי החיסול המוצלח של החוליה מג'נין? אני רק רוצה לוודא שיש לנו את כל הפרוטוקולים מהדיונים של הקבינט." אני מקווה ששמתם לב למילה "לנו".

אבל כל זה לא קרה כי רציתי ילדים. בעצם רציתי הכול: גם קריירה, גם בעל, גם ילדים. חלמתי שיהיו לי שני ילדים מתוקים שיתנהגו בנימוס מסביב לשולחן וישאלו אותי בקול חרישי כמו בסדרות שראיתי בטלוויזיה: "אמא, אני יכול בבקשה ללכת לחדר שלי?" בוודאי שלא חלמתי על שתי הפרעות הקשב הזועמות שצמחו לי בבית. עודאיוקוסאי אני מכנה אותם בלבי, על שם שני בניו האכזריים של סדאם חוסיין. "אמרתי לך לא לעשות ילדים," מהדהד בראשי המשפט המיתולוגי של אמא שלי. "חבל שלא הקשבת לי. עכשיו את תקועה איתם לתמיד."

חלמתי גם על בעל גבוה ומגונן שיחבק אותי כל ערב במיטה ויגיד לי כמה שהוא אוהב אותי. פנטזתי על האינטימיות העצלה של השתרעות נינוחה במיטה עם הגבר שאוהב, על התעוררות מפונקת בבוקר והתמתחות בתנועות חתוליות כמו שראיתי בסרטים. מתי בדיוק היה לי את זה עם עמנואל? רוב הבקרים הוא התעורר איתי כמו אחד שגילה ראש של סוס במיטה, לא חתולה מפונקת.

היו שנים שהיה לי הכול, אבל זה היה לפני הילדים, וגם אז לא הייתי מאושרת. די מדהים שדווקא אז לא הייתי מאושרת, למרות שבגיל עשרים ושש,נגיד, נראיתי ממש טוב, אבל ממש טוב, ונחשבתי לכוכב עולה בשמי הקריירה, מישהי שתמיד עשתה את הדבר הנכון, בחרה את הבחירות הנכונות, הסתובבה בחוגים הנכונים, ישבה במקומות הנכונים, יצאה עם הבחורים הנכונים, לבשה את הבגדים הנכונים והיתה מוקפת מעגל חברים תוסס ומלא אדרנלין.

אבל מאושרת? לא הייתי אפילו דקה. כל הזמן רציתי עוד ועוד, להתקדם, להצליח, להרוויח, להשיג - בעבודה, בלימודים, עם גברים. היו לי שאיפות עצומות וחלומות למכביר ואי-שקט נורא שהלך והתעצם מבפנים עד שבסופו של דבר התפוצץ בוקר אחד במריבה נוראית עם עמנואל ונגמר במשפט המחץ שלו: "אז בואי נתחתן".

התחתנו כמובן, אבל חוסר השקט רק התחלף בתזזית חדשה: לארגן חתונה, לקנות דירה, להיכנס להיריון, לגדל את הילדה הכי-הכי מושקעת בעולם, להפיק לה אח, גם הוא יהיה הכי-הכי, למצוא להם את המטפלות הכי טובות, את הגנים הכי טובים, ללמד אותם לקרוא לפני כולם, לרכוב על אופניים לפני כולם, להיות מנומסים אבל גם אסרטיביים, להיות חברותיים אבל גם לדעת להעסיק את עצמם, לאהוב את אמא יותר מאשר את אבא, לאכול בנימוס אבל במידה, במיוחד אַת, מיכאלה, כל החיים עוד תודי לי על החינוך הגסטרונומי הזה. ואתה, עומר, בחיים שלא תרים יד על בת, ולא אכפת לי אם היא קראה לך מניאק מזדיין. מי שמדברת ככה, אתה יודע מאיזה בית היא באה ולא מעניין אותי שהיא אחותך.

מהר מאוד הפכתי לאשת קריירה מרובעת ומעצבנת, אחת שהתבגרה תחת אורות הניאון המשרדיים. גברת ארגונית, שהתעניינה בפסקי דין ובתקדימים ולא ראתה את העזובה הרגשית שהיא מותירה אחריה בבית. לא היה לי כוח לעמנואל, ברור שלא היה לי כוח לילדים. רוב הזמן הייתי עצבנית, עייפה, רעבה ולחוצה.

אז מה זה אומר, שאי-אפשר להשיג את הכול? אולי אם אַת מריסה מאייר, המנכ"לית הבלונדינית של "יאהו", שילדה את הבן שלה באמצע ישיבת דירקטוריון ולא לקחה אפילו יום אחד חופשת לידה. אבלמה לגבי נשים רגילות? הן יכולות להשיג הכול? או שהמחיר הוא חיים בתוך סיר לחץ אינטנסיבי, שמבעבע ומבעבע עד שמתפוצץ?

ואז, או שבעלך נוטש אותך או שהילדים יורדים מהפסים או שאת כל כך מפשלת בעבודה עד שמפטרים אותך. בלי ששמת לב, את מוצאת את עצמך בשירות הלקוחות של סלקום, מסבירה בפעם המאה למישהי בגיל של אמא שלך איך שולחים סמס. בזמן שהיא מחפשת את מקש ה-Send, את נזכרת בשיחות הטלפון עם רוֹהָ"מ ומתפללת שהסיכול הממוקד הבא יהיה מעל הראש שלך ולא בג'נין.

אפשר להשיג את הכול, אבל צריך להוציא מהמשוואה המסובכת הזו את אחד ממרכיביה: או לוותר על אמביציה, או לוותר על אהבה, או לוותר על אימהוּת מעורבת. אהבה, אמביציה, אימהוּת. משולש שווה שוקיים שכל קודקודיו הם אל"ף. בלי שהבנתי, אני ויתרתי על אהבה.

נרדמתי חבוקה ומאוהבת בזרועותיו של עמנואל והתעוררתי כעבור חמש-עשרה שנה בתחושת מיאוס ומיצוי.

"אין מלכודת מסוכנת כשלוותם של אוהבים", כתב ז'אק ברל, בשירו "אהבה בת עשרים".זה בדיוק מה שקרה לעמנואל ולי, מלבד השלווה כמובן. ניסינו להדביק את עצמנו בחזרה כזוג, אבל הדבק לא החזיק מעמד. כל יום היה קשה ומתסכל מקודמו. "היה לי כישרון גדול להזדקן איתך ביחד", ממשיך השיר של ז'אק ברל וגורם לעיני לדמוע בכל פעם שאני שומעת אותו. לעמנואל ולי לא היה את הכישרון הזה.

אני יכולה להאשים עד מחר את החורבָּה התימהונית הזו, דינה, אבל זו בריחה מאחריות. זו לא היא, זו אני. אני הקרבתי את האהבה שלנו לטובת שני האל"פים האחרים, אמביציה ואימהוּת. לא הצלחתי להעמיד את המשולש שווה השוקיים על בסיסו. אולי יש נשים שיכולות. אני לא.

"בעלי לא בבית" מאת מירב הלפרין. הוצאת "ידיעות ספרים", 222 עמ'.