הפרס שביאליק לא היה מקבל
על פי מה מחליט משרד התרבות למי להעניק את פרס היצירה הציונית? ייתכן שלאה גולדברג, טשרניחובסקי וביאליק לא היו עומדים בקריטריונים, וכך גם חנוך לוין ואנשי החמישייה הקאמרית. אריאנה מלמד תוהה על הגדרותיו
מעולם לא קיבלנו משרת התרבות הסבר מאיר עיניים ומשכנע, ומשום כך חייבים לשאול כמה שאלות. ברור שהיצירה צריכה להיות בעברית (אבל יש גם מחול ציוני, תתפלאו, והוא לא הורות או דבּקות). ברור שהיצירה צריכה להיכתב בישראל. רגע: האם זה באמת ברור? ניקח את הציונית מכולן, "אל הציפור" של ביאליק, שעל פי מילותיה שלה ("הגם שם בארץ החמה היפה...") לא נכתבה פה. הולך או לא הולך? ומה נעשה בביאליק עצמו, כל כך לאומי ונערץ, שכאשר הגיע סוף סוף לארץ החמה, היפה - הפסיק לכתוב? יש השערות רבות מדוע זה אירע, מהערצת גיבורים מופרזת כלפיו שייבשה את מעיינות היצירה - ועד לאכזבה עמוקה ומוכמנת היטב ממה שראו עיניו בארץ החמה, ואולי הלא כל כך יפה, שהתנגשה לו עם מה שראה בדמיונו.
שלוש יצירות שיריות אלה, לו היו מגיעות לפתחה של שרת התרבות וועדת השופטים לעניין ציונותה של יצירה, היו מבהילות אותם: יש בהן - כמו בכל יצירה חשובה - הטלת ספק רציני בחשיבה האידאולוגית המובילה, יש בהן פקפוק בעצם התקפות של הרעיון הציוני, יש בהן אפילו - כיוון שנכתבו בתבניות של יצירה פופולרית, במחשבה תחילה - כדי הטלת ספק בכוונתו הטובה של המשורר. מה הם רצו, הביאליק-גולדברג-טשרניחובסקי האלה? לעשות דמורליזציה? למתוח ביקורת קשה על הרעיון הציוני בעודו נלחם על חייו? אין ספק, שמאלנים עוכרי ישראל. פרס היצירה? מה פתאום. שיילכו לחפש מי יצ'פר אותם.
אל הדוגמאות מאירות העיניים הללו מצטרפות עוד ועוד יצירות קנוניות, אם חושבים על זה: כיוון שאינני יודעת וכנראה לעולם לא אבין מהו מחול ציוני, או היפוכו - מחול לא ציוני, וכיון שאני מאמינה כי כל פיסת טלוויזיה בעברית היא נורא ציונית בהגשימה את חזון אבותינו המכוננים בדבר תחיית השפה בציון הבנויה, אני בטוחה גם שיש יצירות ישראליות מובילות שלעולם לא היו זוכות לפרס הזה, פרוטקציה או לא. נתחיל ב"חרבת חזעה" של ס. יזהר, אפילו היתה בעיה להקרין סרט על פיו בערוץ הציוני הראשון. למה? כי היצירה מראה את חיילי צה"ל הינוקא של 1948 מתנהגים לא כל כך יפה לפלסטיני - ונחסוך מכם את הפרטים, זו בטח ספרות עוינת, אחותה הפלצנית של תקשורת עוינת. מכירים, נכון? זה אותו דבר עם כריכה קשה. ועוד בשני כרכים!
אבל גם סופרים אחרים, טובים ומצוינים, היו מוצאים עצמם עומדים מול שערי הציונות ונדחים: הביקור הנוקבת של סמי מיכאל ב"חסות", המוטחת כלפי מדינת העלייה והקליטה שהיתה כאן פעם, ציונית או לא? ו'"התגנבות יחידים" של יהושע קנז, מה עליו? וכל כתבי חנוך לוין? ו"ניקוי ראש"? ו"האבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינף" של החמישיה הקאמרית?
ובכלל, היכן מתחילים ולהיכן נמתחים גבולותיה של היצירה הציונית - שימו לב: לא שמתי מרכאות - מזו של אחיותיה הלא-כל-כך. האם הם ברורים וחדים למען יבינו בני ישראל את הקריטריונים מכוחם מוענק הפרס, או שמא אמורפיים, מטושטשים ופרוצים כמו גבולות המדינה? והאם - לבד מתכנים ציוניים מובהקים, יש גם אמצעי הבעה אומנותיים ציוניים רצויים? עד כמה כל העסק הזה קרוב לריאליזם סוציאליסטי א-לה סטאלין, והאם קים ג'ונג איל או כל החברל'ך האלה היו מתלהבים לקנות את הפורמט?
עיינתי שוב ושוב ברשימת הזוכים ל-2014, שפורסמה אתמול (ג') ואין בלבי עליהם. שיפרחו, ויכתבו, ויתוגמלו. "צילה" של יהודית קציר הוא רומן מחיי הארץ, ונופיה שזורים בעלילתו ותולדותיה ממלאים את דפיו ללא מילה אחת של ביקרות על הסדר הקיים. ראוי, בטח ראוי. גם כל האחרים כך. מה שלא ראוי, במדינה דמוקרטית (בערך), הוא לתגמל את יהודית קציר על כך שלא סטתה בכלל מהאידאולוגיה השלטת של המדינה, שגם את גבולותיה-שלה אי אפשר לשרטט. יוצר ציוני תומך בהתנחלויות? יצירה ציונית מתייחסת לכיבוש כאילו היה שקוף? ליצירה ציונית מותר לומר שממש לא נעים לחיות פה בחלק מן הזמן? מי חכם ויידע. יצירה ציונית היא צעקה של מירי רגב בהפנינג פוסט-פיגוע, או גם פוסטים של זהבה גלאון? מותר לה לתהות בקול רם על הסדר הקיים, או שכל תהייה כזאת מרחיקה את היוצר מצרורה הנדיב של המדינה?
לכו תדעו. ובחייאת, אל תחשבו "ציונות" כשאתם יוצרים. חישבו, מי אתם ומה אתם יודעים לעשות ורוצים לומר, בלי חותמת האיכות החיוורת והמפוקפקת של השרה לימור לבנת.
