שוברים שיאים: הכסף הגדול בבייסבול

מה מיוחד בפלויד מייוות'ר, המתאגרף שגורף מיליונים, בהקשר לכתבה שאתם עומדים לקרוא? מבין 20 החוזים הגדולים שנחתמו בהיסטוריה של עולם הספורט, מייוות'ר הוא היחיד ברשימה שאינו שחקן בייסבול. ג'אנקרלו סטנטון ממיאמי מרלינס עלה השבוע לראש הרשימה, עם חוזה מדהים של 325 מיליון דולר ל-13 שנים, והעלה מחדש לסדר היום את תופעת הכסף הגדול בענף.

ynet ספורט ברשתות החברתיות:

• עיקבו אחרינו בטוויטר
• הצטרפו לעמוד הפייסבוק שלנו
  

הסכום שיקבל סטנטון לעונה, 25 מיליון דולר בממוצע, נמוך יותר מזה שבחוזה של קלייטון קרשאו, למשל. המגיש יוצא הדופן של הדודג'רס חתם השנה לשבע עונות עבור 215 מיליון דולר, וירוויח יותר מ-30 מיליון לעונה. אגב, בתוך העשירייה הראשונה של החוזים הגדולים מופיעים שלושה נוספים שנחתמו ב-2014: מיגל קבררה בדטרויט טייגרס (10 עונות, 292 מיליון דולר), רובינסון קאנו בסיאטל מרינרס (10 עונות, 240 מיליון) וג'ואי ווטו בסינסינטי רדס (10 עונות, 225 מיליון).

קלייטון קרשאו. חוזה עצום(צילום: AP)

אבל מבחינת היקף החוזה, אין מי שעולה על סטנטון. בגלל גילו (25), והעובדה ששחקני בייסבול ממשיכים לתת תפוקה גבוהה עד גיל מאוחר יחסית לעומת ענפים אחרים, מיאמי לא היססה לחשוב לטווח ארוך יותר מהמקובל.

העסקה גם נועדה להבטיח שלסטנטון ישתלם לדבוק בחוזה. על פי התנאים שחשפו מקורבים לעסקה, 218 מיליון דולר מתוך החוזה ישולמו לו בשבע העונות האחרונות. ב-ESPN טוענים כי סטנטון הסכים לכך כדי לתת לקבוצה גמישות כלכלית שתאפשר להחתים שחקנים נוספים שיהפכו את המרלינס לכוח אמיתי - אחרי שלא הגיעו לפלייאוף מאז האליפות ב-2003.

ג'אנקרלו סטנטון. טווח ארוך(צילום: AP)

אותה גמישות כלכלית נוגעת יותר למוכנות של הבעלים לבזבז ולמשאבים של הקבוצה, ולא לתקרת השכר, מסיבה פשוטה. לעומת הליגות המקצועניות האחרות בארה"ב, ב-MLB לא קיימת תקרת שכר. הנושא שנוי במחלוקת כבר שנים ארוכות, אבל לא נראה שישתנה בעתיד הנראה לעין.

במקום זאת קיים "מס מותרות", בדומה ל-NBA, אותו משלמות קבוצות העוברות את התקציב שהליגה מאפשרת - 17.5 אחוז מהסכום העודף במקרה הראשון של המועדון. רק שהרף השנה היה גבוה במיוחד, 189 מיליון דולר, ולאורך השנים רק חמש קבוצות עברו אותו - בראשן ניו-יורק יאנקיז, מועדון עשיר שלא מתרגש מכך ושילם את המס 11 פעמים. התקציב הזה מאפשר תשלום משכורות רציניות ביותר.

דרק ג'יטר ואוהדי היאנקיז. המס לא מפריע להם(צילום: AP)

ההוכחה הניצחת לכך שאין צורך בתקרה, בעיני הליגה, היא שלמרות שהשיטה נותנת כביכול עדיפות לקבוצות משווקים עשירים (נושא שמטופל ע"י חלוקת רווחים מאוזנת בין מועדונים גדולים וקטנים), הליגה פתוחה יותר מאשר ב-NBA, למשל, והאליפויות מתחלקות באופן שוויוני יותר. אפילו סן פרנסיסקו ג'איינטס, שזכתה בשלוש אליפויות בחמש העונות האחרונות, עשתה זאת בגלל בנייה מדהימה של סגל ואינה אחת מהחמש שעברו את התקציב המותר. 

וכאן טמונה כל הסיבה לכך ששחקני בייסבול שולטים ברשימות האלה. סטנטון הוא שם הרבה פחות מוכר בעולם מאשר לברון ג'יימס או כריסטיאנו רונאלדו. אבל לברון לא יכול לקבל חוזה כמו של סטנטון כי הליגה שלו מגבילה את הקבוצה. רונאלדו לא יוכל להגיע למספרים האלה בשכר מהמועדון (למרות שהחסויות מרפדות את הכיס), בגלל שבכדורגל אין סיכוי  לקבל חוזה כל כך ארוך.

סן פרנסיסקו זוכה באליפות. בנייה נכונה(צילום: רויטרס)

אם הזכרנו את מייוות'ר בפתיחה - הרי שבניגוד לרוב הגדול של הספורטאים ברשימה, הוא מתחרה בענף אישי ולא קבוצתי. החוזה הענק שלו, 180 מיליון דולר לשנתיים, לא הגיע מקבוצה אלא מרשת הטלוויזיה שואוטיים שקיבלה את הזכויות לקרבות שלו.

אז אולי בבייסבול אין אותו עניין בשידור טלוויזיה בלעדי. גם לא נקבל כאן העברות של 100 מיליון יורו, והשחקנים מוגבלים מבחינת החשיפה הבינלאומית והקריצה למפרסמים ולמוצרים שיוכלו לקדם. אבל האווירה הכלכלית הייחודית של ה-MLB מאפשרת לשיאים להישבר פעם אחר פעם. ולאור כמות החוזים הגדולים שנחתמו ב-2014 בלבד, המגמה רק תלך ותתגבר.

צפו: שוער מבקיע גול ממרחק של 85 מטרים

עצירת שער במספרת אדירה

צפו: שיא גינס לקליעה מהמרחק הכי גדול עם הגב לסל

התפיסה שתשאיר אתכם עם פה פעור