"מצב האומה": זאת בעצם תמיד אותה עונה
"מצב האומה" גורמת לצופה לחבב אותה בזכות סאטירה מוצלחת ופאנליסטים מוכשרים, אבל לא באמת עוברת אבולוציה של ממש בין עונה לעונה. ובכל זאת - הפאנצ'ים, האורחים והסאטירה עדיין עושים את העבודה
אז מה מצב האומה? בינינו, כבר היה יותר טוב. אבל די לדבר על ישראל עכשיו.
כמו תמיד, היו כמה רגעים משעשעים באמת, כאלו שצוחקים בהם בקול רם ובמידה לא מבוטלת של הפתעה והנאה, בתכנית הפתיחה של העונה השמינית של "מצב האומה" שהחלה אמש (שבת), במה שאולי ייזכר בראייה לאחור, כאחת התקופות המתוחות ביותר שידעה אומה זו. אבל במרבית הזמן, בין מרפקים לצביעות פוליטיקאית והלצות על חשבון כל העולם והפאנליסטים עצמם, בואו נודה באמת: קשה לדבר על "מצב האומה" במונחים של "עונות" אם לא מתכוונים לשינויים בתספורת של ליאור שליין.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"כלבים בשר ודם": הצפייה קשה, אך הכרחית
"מחוברים+": מעניין בקישקעס של אחרים
"להיות שמעון פרס": ממלכתי. ממלכתי מדי
ולמה זה? אולי כי עוד לא יבש הצבע האדום על ספיישל ראש השנה הסולידי ששודר לא מזמן, אולי כי העונה החדשה שיצאה לדרך אתמול מגיעה תוך פחות מחמש שנות קיום לתוכנית, חלון זמן קצר מדי שבו לא עבר הפורמט אבולוציה עמוקה במיוחד, מעבר לשינוי כותרות הפינות השונות, ומצד שני ניכר מפרק הפתיחה כי התוכנית שומרת באופן מרשים על קו אחיד.
פאנליסטים מוכשרים ובלתי מתאמצים, הומור מהזן שמשאיר אותך מחייך ולא מתפקע רוב הזמן, למעט אותם פאנצ'ים מושלמים שמוציאים את ה-LOL החוצה, וכוכב אורח מתחלף שבדרך כלל מגיע על תקן למל"מ (שלום לכם, איתן בן-אליהו ונחמיה שטרסלר), הפורמט נותר אותו פורמט. רוב הזמן זה גם נעשה מבלי ללקק סוליות של אף אחד (אבל רק רוב הזמן, ועל כך מיד). אולי זו הסיבה שלטוב ולרע קשה לעתים להבדיל בחילופי העונות: כל כך קצר פה האביב, ממילא.
ההישג של "מצב האומה" גדול במיוחד כשלוקחים בחשבון את מצבה של אומה טלוויזיונית אחרת, "ארץ נהדרת" שבזכותה כנראה נולדה "מצב" מלכתחילה, שאיבדה את דרכה האמיתית לפני אי אילו עונות, מכרה את נשמתה לכל המפרסם המרבה במחיר, וידעה פערים מחרידים למדי בין עונותיה השונות, בעיקר המוקדמות והראויות לעומת האחרונות, שנטשו רשמית את מחוזות הסאטירה, לטובת ממלכה שכולה חיקויים ומערכונים עם חיות חמודות שאומרות מילים גסות.
מצד שני, זכורה גם תוכנית ספיישל ביבי שבה, אולי, רמזה לנו "מצב" שהיא שואפת להיות "ארץ" כשתהיה גדולה. בינתיים, עושה רושם שמדובר היה במעידה חד-פעמית. בשממה הטלוויזיונית שהיא הערוצים הציבוריים בישראל, קל לסלוח לפאנליסטים המוכשרים (ואגב, ליאור דיין, גור פאנליסטים שכמותך, זה כן מקצוע) כמו אורנה בנאי, גורי אלפי ועינב גלילי הוותיקים - שבניגוד לשליין שנראה נרגש באופן אותנטי ממעמד כניסת התוכנית אל המיינסטרים עם חותמת לשכת רה"מ, דווקא נראו סובלים למדי במהלך הביביתרום. ובצדק.
הרגע בו הזכירה לנו "מצב האומה" שהיא לא כאן כדי להיות פופולרית או להסתחבק במסדרונות הכנסת היה בבירור האזכור האקטואלי לפיגוע בבית הכנסת בירושלים, הטרי מדי עדיין בזיכרון הקולקטיבי, כנראה, מכדי לשמש מצע לבדיחות, או אפילו חצאי-בדיחות בטון יבש ועצוב. מהלך אמיץ ומעט פרובוקטיבי, מסמן טריטוריות, מז'אנר ה"מה, מוקדם מדי?", שכבר גורר תגובות נזעמות בפייסבוק של התוכנית.
האם זה היה רעיון טוב? מבחינת דעת קהל אני באמת לא יודע, אבל אני כן יודע שתכנית סאטירה אקטואלית חייבת להכיל, נו, סאטירה אקטואלית. כי שלום עושים עם אויבים, וסאטירה עושים במקומות שכואבים.
אפרופו תגובות נזעמות, בעוד עינב גלילי האהובה והסרדונית חומקת כמעט כליל מהרדאר הציבורי מחוץ לשעות המשרד, וגורי אלפי הכל-ישראלי מצליח בזכות איזהשהי פריבילגיה גברית-סטרייטית-לבנה שלא לעורר את זעם ההמון גם כשהוא כותב סטטוסים נפיצים בפייסבוק, אורנה בנאי למודת הקרבות מגיעה אל העונה הזו כבוגרת קורס פליטות התקשורת של מכללת צוק איתן, מלחמה שאת מערכתה העדכנית אנו חווים ברגעים אלו ממש, אם היה למישהו ספק שמה שמתחולל כרגע איננו אלא סיבוב נוסף.
למעט שריטה קלה בכנף, בנאי כמו שאומרים נוסעת כמו חדשה, ואפילו נהנית מרגעים מושלמים של סגירת מעגל עם איש החדשות אודי סגל שישב
עמה אמש בפאנל (והציע להמחיש את הפיגוע באמצעות בובות גרביים), מול האישה הזו שהיתה מביכה אותו בעבר במחמאות על מראהו החיצוני ברגעי המעבר בין חדשות לבידור - בדיוק החומר הלימינלי ממנו מורכבת "מצב" - כלימור המיתולגית ב"רק בישראל". שבתורה תרמה ללידת "ארץ נהדרת" שתרמה ללידת "מצב". ככה, גבירותיי ורבותיי, סוגרים מעגל.
בעוד "ארץ" וכמעט כל תוכנית בידור ישראלית אחרת בימינו מתקיימת בלימבו שבין מיינסטרים וסאטירה תיאורטית, כמוצר דודתי חסר שיניים, וממשיכה לנוע בעיקר מכוח האינרציה, ובתוך ים של אי ודאות קיומית, תרבותית ופוליטית, "מצב האומה" מוכיחה את עצמה עד היום כמנייה טלוויזיונית יציבה ובטוחה. לפי פרק פתיחת העונה, אני וצופים שכמותי נמשיך להרגיש שאולי אין לנו באמת למי או בשביל מה מה להצביע בקלפי, או איך לשנות את הרחוב שלנו שנעשה צמא דם ומאיים יותר בכל שעה, אבל כל עוד זורם דם בעורקינו וחשמל במסכינו, נמשיך להצביע לפחות בשלט, לשליין וחבר מרעיו.
