ילדה בהשאלה - סיפורה של משפחת אומנה

לפני שנים ספורות למדנו שיעור ראשון באומנה: גם אצל ילדת אומנה המילה הראשונה היא "אבא", למרות שה"אבא" הוא רק בהשאלה. כשהבן הקטן שלנו היה בן 4 הרגשנו שאנחנו מוכנים להגשים חלום. תמיד ידענו שאנו הולכים לפתוח את ביתנו בפני ילד נוסף שלא שפר עליו גורלו. בעלי ואני שוחחנו על כך רבות עוד מהרגע שהכרנו, הרגשנו שזה משהו שנועדנו לעשות, אך חיכינו עד ששני הילדים הביולוגיים שלנו יהיו גדולים מספיק.

על המושג "משפחת אומנה" שמענו לפני כשלוש שנים דרך מכרה והיא זו שהפנתה אותנו ל"אור שלום". לאחר תקופה קצרה של 9 שבועות שכללה הכשרה, התבשרנו שאנחנו עומדים לקבל את טלי (שם בדוי), תינוקת קטנה בת ארבעה וחצי חודשים לאומנה.

חיוכים כובשים חסרי שיניים, צעדים ראשונים מלווים בצחוק

אם יש משהו שהאומנה לימדה אותנו, זה שהעתיד לא ידוע מראש ואין דרך להתכונן אליו, לא באמת. גם כשחושבים שמשהו בטוח, החיים חזקים מעבר לכל דמיון. מי חשב בכלל לחזור לחיתולים, לקום בלילה, להתמודד שוב עם מחלות של זאטוט בתחילת החיים. חשבנו שהשארנו את כל זה כבר מאחורינו. ומצד שני, להיזכר בבת אחת, בחריפות ובחדות, בעונג שמביאה איתה תינוקת קטנה ומקסימה - חיוכים כובשים חסרי שיניים, צעדים ראשונים מלווים בצחוק של ניצחון, מילה ראשונה. כל אלו היו כמו מתנות קטנות עבורנו.

מכיוון שהייתה קטנה מאוד, כמעט לא ראו עליה שהיא מגיעה ממשפחה שלא הצליחה לטפל בה כראוי. רק העובדה שלא בכתה כמו שאר התינוקות הייתה עדות לקשיים שעברו עליה בגיל כה צעיר. היא הייתה כולה הבטחה שמחכה להתגשם ואנחנו היינו מאושרים להיות שם עבורה. שבועיים מהיום שבו הגיעה לחיינו היא החלה לבכות. באותו רגע ידענו שאנחנו בדרך הנכונה.

גם הילדים הביולוגיים שלנו נרתמו למשימה. הם עזרו לקלח אותה, לשחק איתה, לשמור עליה. כך הם עושים עד היום. הגדולה שלנו שהייתה בת 9, מיד הפכה ל"אמא קטנה" והקטן שלנו קינא קצת בתשומת הלב שקיבלה התינוקת. אך עם הזמן,גם הוא קיבל אותה באהבה, בדרכו השקטה והמופנמת.

היא קוראת לנו "אבא" ו"אמא" והופכת לאהובה ואוהבת מיום ליום

בינתיים עוברו השנים וביתנו, כך קראנו לה מהתחלה, הכתה שורשים במשפחה. היא קוראת לנו "אבא" ו"אמא" והופכת לאהובה ואוהבת מיום ליום. היא כובשת בחן טבעי מגננת ועד פקידה בבנק, מאבא מקרי שפגשה בגינה הציבורית ועד רופא מומחה ועסוק, מחבורת בנות מקובלות בכיתה ה' ועד קבוצת בנים שובבים שרצה אחריה בגן. אין אחד שלא נופל בקסמה.

היא שרה שירים של חיים נחמן ביאליק, מציירת ציורים בהם היא רואה חתולים, דגים והפתעות (אנחנו, בבורותינו, עדיין מתקשים לראות את כל זה), מאושרת לעבור למיטה של גדולים עד כדי להדיר שינה מעיניה, מדברת על יום הולדתה הקרב ובא. היא יודעת שיש לה שני אבא ושתי אמא, אלו שמגדלים אותה עכשיו ואלו שהיא הייתה בבטן שלהם כשהיא הייתה קטנה. ילדה רגילה לחלוטין בנסיבות חיים יוצאות דופן.

מה יהיה על החלל הזה שייפער בתוכנו פתאום?

לאחר זמן מה, הודיעה לנו מנחת האומנה שהגיע הזמן להתחיל להפגיש את טלי עם הוריה הביולוגיים. למרות שידענו כי האומנה היא זמנית, רק באותו רגע נפל לנו האסימון שאין דבר כזה "אופק רחוק". כשסיפרנו זאת לילדים, הם פרצו בבכי. לקח להם רגע להבין את משמעות הדבר, שייתכן שיבוא היום וטלי תחזור למשפחתה הביולוגית. הרבה שאלות עמדו בפתח. כמו תמיד, יותר שאלות מתשובות. מתי בדיוק היא תחזור להוריה? האם נוכל להמשיך לשמור איתה על קשר? מה יהיה על החלל הזה שייפער בתוכנו פתאום? מה יעלה בגורלה? ארוחת שבת בבוקר, ילדינו הגדולים בוכים.

הביקורים הללו לא קלים לאף אחד מאיתנו. אבל הם מהווים עבורנו תזכורת מתמדת וחשובה לכך שהאומנה היא סידור זמני, שאנו מטפלים בטלי רק עד שהוריה ישתקמו ויוכלו לדאוג לה בעצמם. עבורה, בהתחלה זו הייתה חוויה שמלווה בצרחות ובבכי תמרורים. לאט, עם הזמן, גם הפגישות הללו הפכו להיות דבר שבשגרה.

אנו עוקבים אחרי השינוי ביחס של טלי כלפי הוריה הביולוגיים, מהתנגדות נחרצת, להכנעה אדישה ולבסוף לקבלה עניינית ורצון. לאן כל זה הולך? אנחנו שואלים, אבל לא בקול רם מדי, מכיוון שאנו יודעים שהתשובות לא יכולות להיות מדויקות. כך למדנו שיעור מספר שתיים באומנה. שיש שאלות שאין צורך לשאול, ובכלל מוטב שלא לעסוק יותר מדי בפרשנות וספקולציות, זה רק עושה כאב בטן.

שבת בבוקר. הילדים נרגעים מהבכי ואנחנו משתדלים להעביר להם את שיעור מספר שלוש, זה שלמדנו לא מזמן ועדיין אנו מוצאים את עצמנו מתרגלים אותו באופן מודע - יש לחיות את היום, להעריך את מה שיש ,לאהוב עכשיו ולא לחשוב על המחר יותר ממה שנחוץ כדי לארגן ארוחת ערב.

טלי היא חלק מחיינו כבר שלוש שנים. בשבועות הקרובים היא צפויה לחזור למשפחתה הביולוגית. אנו מתבוננים בה ושואלים את עצמנו עוד שאלה - האם אנחנו מתחרטים על האומנה? הנה סוף סוף שאלה עם תשובה מדויקת וחד משמעית – לא! אפילו לא לשנייה אחת. את מה שהאומנה נתנה לנו כמשפחה לא ניתן בכלל לתאר במילים. היא לימדה אותנו שהגרעין המשפחתי שלנו חזק יותר ממה שאנחנו חושבים, שאנחנו מסוגלים להירתם ולתת מעצמנו, לב ונשמה, עבור מישהו אחר.

 גילינו את היכולת להרפות, להגיד שלום ולהיפרד, גם מאותו אדם אהוב, אותה תינוקת קטנטנה, שנכנסה למשפחתנו והשתרשה בה.

היום, אנחנו מבינים שאחרי שעשינו את כל מה שביכולתנו עבורה, אנחנו מסוגלים להניח בצד את הכאב והדמעות ולהיות שמחים על המתנה הנפלאה שקיבלנו ועל הזמן שניתן לנו ביחד.

• בימים אלה, עמותת אור שלום מחפשת משפחות אומנה ל- 50 ילדים ממקומות שונים ברחבי הארץ. משפחות האומנה זוכות לסיוע כספי ממשרד הרווחה, כדי שהאומנה לא תהפוך לנטל כלכלי על המשפחה. עובדת סוציאלית של העמותה תלווה את המשפחה לכל אורך הדרך, ותסייע בפתרון קשיים ודילמות בתהליך האומנה. בנוסף, אור שלום מקיימת קבוצות העצמה להורים ולילדים קולטים, וכן ערבי הרצאות, ימי עיון וימי כיף למשפחות אומנה. עם קליטת הילד/ה במשפחה חדשה, זכאי אחד ההורים לחופשת לידה על פי חוק.
  

• משפחות המעוניינות לקבל פרטים נוספים, מוזמנות להתקשר לאור שלום, בטלפון: 03-6186050 שלוחה 115 או במייל: moriam@orr-shalom.co.il.