עשו ציחוקים, לא מלחמה
לאחר שנות נישואים והורות רבות יצחק ורבקה עדיין אוהבים, והם "עושים את זה" באמצע היום ולעיניי המתבונן. מי אמר שהתורה מתרשמת מצניעות? הדרשנים, שקבעו הלכה הפוכה. בואו נתחיל לחיות חיים שמחים גם בירושלים. נפסיק עם כסילות המאבק על הר הבית, נרגיע את את תאוות הקדושה
בכל זאת, שמחת חיים
הימים בירושלים עגומים, ונראה שפרשת השבוע באה לעזרתם של מתפללי בתי הכנסת, ומציעה פרשה רוויה צחוק ותאוות חיים - פרשה המתארת את קורות חייו של האיש הטרגי, העקוד, ששמו ניתן לו דווקא על שם הצחוק שצחקו הוריו - פרשת "תולדות יצחק".
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת תולדות
אנו נוטים לזכור את יצחק ורבקה מבעד לעדשת המאבקים שניהלו סביב בחירת הבכור; רבקה דוחפת במרמה את יעקב, בעוד יצחק מתאמץ לברך את עשיו. אלא שמאבקים אלה התקיימו בימים בהם "זקן יצחק ותכהן עיניו מראות", ולהם קדמו ימים ארוכים ויפים של זוגיות. בימי העקרות וגם לאחר לידת הבנים – רבקה ויצחק ידעו זוגיות חיונית ותומכת.
תיקון, חצי תיקון - יצחק מתקן את הבארות שחפר אביו
בשני עניינים לפחות מציע יצחק זוגיות בריאה יותר, כמעט מתקנת, לזו שהכיר מבית הוריו. כאב העקרות של שרה שתופס מקום כבד בסיפור חייה, מותיר את אברהם אדיש ומתפלל למען עצמו בלבד. לעומתו, מבין יצחק את כאבה של רבקה, ומתפלל עליה מדעת עצמו.
בעיית העקרות של רבקה נפתרת כבר בפסוק השני של הפרשה. רבקה הופכת להיות האם היחידה שלא פותרת את מצוקתה בעזרת שפחה, שהרי יש לה בן זוג שהוא שותף, ובמקרה זה – זה הספיק.
"אחותי קלה"
גם בירידתו של יצחק לגרר, הרחוקה מלהציע מודל של זוגיות, יש תיקון מסויים לשתי הנסיעות האומללות של אברהם. כשאברהם יורד למצריים,
הוא פוקד על שרה אשתו (בראשית י"ב, י"א-י"ג): "הנה נא ידעתי כי אישה יפת-מראה את. והיה כי יראו אותך המצרים, ואמרו אשתו זאת. והרגו אותי, ואותך יחיו. אמרי נא, אחותי את למען ייטב לי בעבורך, וחייתה נפשי בגללך". ואכן, שרה הופכת ל"אחות", ונלקחת לבית פרעה. איננו יודעים מה עלה שם בגורלה, אך אנו לומדים כי לאברהם היטיב פרעה בעבורה...
הימים חלפו, שרה כבר כמעט בת תשעים, ועדיין יפה. אברהם יורד לגרר ומפעיל שוב את "תרגיל אחותי" (בראשית כ', א'-ב'): "וייסע משם אברהם... ויגר, בגרר. ויאמר אברהם אל שרה אשתו, אחותי היא; וישלח, אבימלך מלך גרר, וייקח את שרה".
הפעם טורח המספר להבהיר כי אבימלך לא נגע בשרה, וזאת למען הסר ספק כי יצחק, שייוולד עוד רגע קט, הוא בנו של אברהם.
הדפוס משפחתי האיום נגרר אל חיי יצחק ורבקה (בראשית כ"ו, ו'-ט'): "וישב יצחק בגרר. וישאלו אנשי המקום לאשתו, ויאמר אחתי הוא כי ירא לאמר אשתי פן יהרגני אנשי המקום על רבקה, כי טובת מראה הוא. ויהי כי ארכו לו שם הימים, וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו. ויקרא אבימלך ליצחק ויאמר אך הנה אשתך הוא, ואיך אמרת אחתי הוא, ויאמר אליו יצחק כי אמרתי פן אמות עליה".
פרודיה על סיפורי אברהם
אלא שסיפור גרר של יצחק ורבקה נראה כסרח העודף בחייהם. תבנית כעורה שנפלו לתוכה מתוך הרגל משפחתי, ב"כזה כאילו". רבקה יפה כשרה, ויצחק, כאברהם, אומר: "אחותי היא". אלא שבניגוד לשרה, איש לא מנסה להתעסק עם רבקה, ורבקה ויצחק גרים בגרר יחד שנים רבות. האיום איננו איום, והשקר לא כל כך נורא. חצי תיקון, כבר אמרנו?
יצחק מצחק את רבקה אשתו
הבטחתי שמחת חיים, והנה היא באה - לא די בכך שיצחק ורבקה חיים יחד בגרר, הם לא מונעים עצמם מהציחוק. ועל כן אבימלך, המשקיף על אוהלם (כפי שישקיף דוד על בת שבע. מנהג מלכים שכזה – להציץ לשכנים), רואה זוג מתעלס. כשיצחק אמר "אחותי היא", הוא לא באמת התכוון... זו הייתה מין חזרה אוטומטית על המילים הקשות של אבא, אלא שהפעם זה היה בצחוק, ולכן הוא לא נזהר מעיניו של מלך גרר. אחרי הכל – יצחק.
כאמור, לא מדובר בזוג צעיר – סיפור הציחוק בגרר מתרחש לאחר שנות נישואים והורות רבות. הם עדיין אוהבים, עדיין מצחקים, והם עושים זאת באמצע היום ולעיניי המתבונן. מי אמר שהתורה מתרשמת מצניעות?
ציחוק לאור השמש, זה טוב או רע?
המדרש שלפנינו מתמודד בחוסר נוחות עם הציחוק בגרר (שכל טוב, מהד' בובר, תולדות כ"ו, ח'): '''וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו' - היה משמש מיטתו ביום. ובשביל שנתגנה יצחק בכך, לפיכך גזרו הקדושים על כך, אלא אם כן בבית אפל, או תלמיד חכם מאפיל בטליתו, ועיקר לתשמיש בלילה... וכל כך למה? אמרו רבותינו, שמא יראה באשתו דבר מגונה ותתגנה עליו, והתורה אמרה 'ואהבת לרעך כמוך'".
הציחוק בגרר שמשמח אותי (ואת יצחק, ואני מקווה שגם את רבקה) מצער את הדרשן, המגנה קיום יחסי מין במקום מואר, וקובע שמאז ההתנהגות המוחצנת של יצחק נאסר לקיים יחסי מין בבית מואר, ורק האופל יאה לציחוק יהודי.
משום "ואהבת לרעך כמוך"
אבל לבי נמס בקרבי בקוראי את הנימוק לאיסור: "שמא יראה באשתו דבר מגונה ותתגנה עליו, והתורה אמרה: 'ואהבת לרעך כמוך'". כבר כמה ימים שאני הוגה בטיעון זה, ונאלמת. מקסים ומקומם כאחד, וזרועותיי נמתחות בין שני הקצוות הרחוקים של החוויה. מצד אחד, מרגשת אותי המחשבה שלהלכות "ואהבת לרעך כמוך" יש מקום של כבוד גם במיטה הזוגית. גם שם, ואולי בעיקר שם, אנו מצווים על החמלה. מרגש אותי גם הכבוד לאנשים הנבוכים מול העקבות שמותירות בם השנים, ו"רוצים לעשות את זה בחושך". זו הלכה שמכבדת את המבוכה.
מצד שני, מכילה הלכה הזו אוסף מוכר של קוצים ודרדרים: הקוץ המיזוגני – התופס נשים (בניגוד לגברים) ככאלו שמוטרדות בעיקר מהמראה החיצוני שלהן. והדרדר ההלכתי – הבחירה לקיים יחסי מין באפלה הופכת מאופציה, להלכה המחייבת את כולם.
אז למה יצחק ציחק באור?
בשעת הציחוק המדוברת, השתרך מאחורי רבקה ויצחק שובל של שנים ונסיונות. גופה של רבקה ידע שנות עקרות, הריון ולידת תאומים. מספרים שהיא הייתה יפה, אבל זה לא היה היופי התם של הרעיה בשיר השירים. זה היה יופי של אישה למודת שנות חיים. בכל זאת הם "עשו את זה" באור. נדמה לי שבאותן שנים עדיין הייתה להם זוגיות מנחמת, וה"ואהבת לרעך כמוך" שלהם כלל את היכולת לראות זה בזו צלקות וקמטים.
אנא בטובכם, כולכם, כולנו, בואו נתחיל לחיות חיים שמחים גם בירושלים. נפסיק אחת ולתמיד עם הכסילות של המאבק על הר הבית, נרגיע את את תאוות הקדושה, ונעשה ציחוקים ולא מלחמה.
הצילו את הרב אליהו - האם מותר לדרשנית להיות יפה?
השבוע כיכבה ברשת תשובה של הרב שמואל אליהו (מתוך העלון "ישראלי"), לשאלה האם יש איסור שאישה תעביר שיעור תורה בפני גברים. רבה של צפת השיב: "תלוי מה הגברים חושבים כשהם רואים אותה: אם הם עלולים לחשוב מחשבות איסור בגלל שהם במדרגה רוחנית כזאת, או בגלל שמדובר באשה שמושכת תשומת לב בגלל יופי או לבוש או סגנון דיבור ותנועה – בוודאי שאסור לחשוב על נשים. 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם' כולל גם נשים בשיעור תורה..."
חברות וחברים, בואו נעזור לרב אליהו - נציע לו תשובה הלכתית אלטרנטיבית, שתתבסס על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", במקום על הפסוק "לא תתורו". תראו מה עושים ליהדות היהודים ששכחו שאלוהים אחראי גם על המצאת המוסר, וכמה אשמים אנחנו כשאנחנו משלמים לאנשים האלה משכורת.
ובבית המדרש של הטוקבקים
מוסלמית, חסידת בעלז וחילונית – זה נשמע כמו פתיחה של בדיחה, נכון? אבל השבוע נכנסתי לחנות "גולברי" בקניון ממילא, ואלו היו
המוכרות שקידמו את פניי. רציתי לבכות, להודות לאלוהים רבת החסד שיש עדיין בעולמה פשטות. כל כך שמחתי על העולם שבו אני יכולה לקנות מכנסי ג'ינס מחסידת בעלז, ובו מוסלמית ויהודייה מסתודדות יחד בפינת החנות. למזלנו, לפעמים "בזיעת אפיך תאכל לחם" מנצח את הקנאות הטיפשית והמסוכנת. תודה לכן מוכרות יקרות על רגעים ספורים של שפיות.
החברה מהחסידוּת העדיפה לא להצטלם, ועדיין נותרה תמונה קטנה של דו-קיום בחנות ירושלמית. תמונה שמזכירה לי למה אני, למרות הכל, אוהבת את ירושלים.
שבת שלום!
