דרוש מנהל: למה זמרי מזרחית לא פורצים?

מה משותף ללידור יוספי, לירן טל, צחי יונה, שני יצהרי, לירן אביב, שר-אל, לידור סולטן, רינת בר ועוד? כולם היו בשלב מסוים "הכוכב/ת הבא" בז'אנר המזרחי. כתרים הונחו על ראשם, היחצ"נים עבדו מסביב לשעון ואינספור כתבות נכתבו על "התגלית החדשה" שהולכת להמם את המדינה. לרגע היה נדמה שהנה קם יורש לאייל גולן או יורשת לשרית חדד. כמובן, שלא רק שזה לא רק קרה אלא שכדי להיזכר שהם ביקרו פה למשך כמה רגעים צריך לומר תודה לגוגל.

"צמוד צמוד" השיר החדש של שני יצהרי

הסיכוי לענות נכונה על השאלה מי יהיה הכוכב הבא, משול לסיכוי לענות על השאלה מתי יהיה פה שלום. כמו בפוליטיקה, גם הז'אנר המזרחי נתון להחלטות של אנשים שבינם לבין ניהול נכון אין שום קשר. ברוב המקרים, הסיבה שזמר או זמרת לא מימשו את ההבטחה ונעלמו לתהום הנשייה אינה תלויה דווקא בהם. להיפך. הם רוצים בזה, רובם מוכשרים וכמעט כולם גם מוכנים לעבוד קשה כדי להגשים את החלום. אז למה זה לא מצליח? בגלל הבעיה הגדולה של תעשיית המוזיקה הישראלית בכלל ותעשיית המוזיקה המזרחית בפרט - העדרם של מנהלים טובים ומוכשרים.

כמעט לכל מקצוע צריך רישיון. מעורך דין ועד נהג מונית. אך להיות מנהל כל אחד יכול. מקרה איה כורם שהוביל להצעת חוק - הוא הבשורה אולי החשובה ביותר של תעשיית המוזיקה הישראלית בעשור האחרון. עיקרי הצעת החוק הם הגבלת ההתקשרות בין אמן למפיק, לחברת תקליטים או למו"ל לשבע שנים (בניגוד למצב היום, שבו אין כל הגבלה) - והגדרתו של חוזה כזה כ"חוזה לשירות אישי", כלומר הסכם שלא ניתן לקיימו בכפייה, וניתן לבטל אותו בכפוף לפיצוי כספי שיקבע בית המשפט.

משום מה הצעת החוק אינה מקבלת מספיק תהודה ותמיכה ציבורית. זמרים שחולמים על הפריצה הגדולה יחתמו על כל מסמך שלכאורה יביא אותם אל התהילה הגדולה, גם אם מדובר בחוזה עבדות. בחלק מהמקרים הם בסופו של דבר מגיעים למנהלים שעלולים לנצל אותם או דווקא לאנשים טובים אבל ללא כישורים ניהוליים. חשוב שלאותם צעירים יהיו את הכלים המשפטים לצאת מחוזים דרקוניים אלו וחבל שרק מאיה בוסקילה היא זו שהביעה בחוק תמיכה פומבית.

החוק הזה חשוב במיוחד שכן עידן הריאליטי הוכיח שישראל ברוכה בכישרונות שיעשו הכול כדי לפרוץ. ברוב המקרים, גם מי שכבר נפלט מתוכניות אלו או לחלופין זמר שרוצה לעשות את המסלול הארוך ולא לקבל את החותמת של פליט ריאליטי, אינו מקבל חוזה בחברת תקליטים. הזכות הזו שמורה לבודדים, כמעט כולם זמרים ותיקים שהוכיחו ששווה לחברה להשקיע בהם.

הזמרים שמקבלים סירוב מחברות אלו, בסופו של דבר, חותמים על חוזה התקשרות עם מנהל שמבטיח להם כמו בסרט "טיפת מזל" - "אני אעשה אותך כוכב". מיהו אותו מנהל? השכן ששמע אותו שר, החבר הכי טוב, הבעלים של מועדון שמחליט לעבור לצד הניהולי או קרוב המשפחה של זמר מצליח שרוצה גם להיכנס לביזנס כי הוא "מכיר את העסק". והתוצאה? בהתאם. קריירה כושלת, חלומות שמתנפצים וטיפול פסיכולוגי בדרך ל-15 שניות התהילה שלא תמיד מגיעות.

איתי לוי חולם להיות הכוכב הבא

אותם חלטוריסטים אינם מבינים דבר בבניית אמן לאורך זמן. איך הם בדרך כלל מתנהלים? זה מתחיל עם חתימה על הסכם בלעדיות עם שדרן אחד ובדרך קוברים את החשיפה של הזמר אצל כל השאר, אפס הבנה באסטרטגיה בדיני חוזים, חושבים שניו מדיה זה רק לכתוב פוסט בפייסבוק, לא מבינים איך להתנהל מול התקשורת ומנסים כל גימיק שיש כאילו הם המציאו את הגלגל ובדרך שורפים את הזמר שבסך הכול רצה לעשות מוזיקה. הגרועים ביותר, אגב, הם אלו שמסגלים בעצמם אורח חיים של הזמר כשמסתחררים מההצלחה ומפתחים מניירות של כוכב, קמים כמוהו לא לפני 12 בצהריים ולא עונים לטלפון להצעות עבודה עד שהן כבר לא מגיעות.

בימים אלה יש דור חדש של זמרים שחולמים להיות הכוכב התורן הבא כמו: איתי לוי, פאר טסי, רן לוי, לירון רמתי, עמוס אלגלי, מאור אדרי, מאור אשוואל, מתן גלילוב ושקד קוממי. אז מי מהם יהיה הכוכב הבא בז'אנר המזרחי? תבדקו מי המנהל שלהם ואולי תדעו את התשובה.

צאו ולמדו

נקנח את הטור עם נתי לוי, אחד שגם היה פה פעם "הכוכב הבא" וכיום, אחרי שרווה ממנהלים אישיים, מנהל את עצמו ולמען האמת עושה עבודה טובה ומוכיח שעדיף לבד מאשר להיות עם מנהל גרוע. השבוע הוא הוציא שיר מקסים בשם "מנגינה אחת" שמזכיר לכולנו איזה זמר ענק הוא ועד כמה הוא מוכשר.