אומרים לנו שיש קולנוע אחר: סרטים בערבה
פסטיבל הקולנוע "סרטים בערבה" שיתקיים בסוף נובמבר, מזמין את הקהל להקרנות תחת כיפת השמיים ומהווה אירוע רב-תרבותי ומעורר מחשבה. מסרטו הנורבגי המסקרן של בנט האמר "1001 גרם", דרך הזוכה הגדול בקרלובי וארי, "אי התירס", ועד לטימבקטו של הבמאי עבדרחמן סיסאקו
פסטיבל "סרטים בערבה" אשר יתקיים בסוף השבוע הזה (החל מיום רביעי ה- 26 לחודש ועד ליום שבת ה-29) בישוב צוקים שבערבה, מהווה הזדמנות ליהנות מקולנוע בינלאומי בחוויית צפיה מיוחדת במינה. ההקרנות יחלו עם ערב, על מסך גדול תחת כיפת השמיים, בעוד הקהל מוזמן להתכרבל על כריות, מחצלות וספסלים עם כוס יין. במסגרת הפסטיבל יתקיימו אירועים שונים כמחווה לאסי דיין, הקרנות של סרטי אנימציה יפנית לילדים ולנוער והצגת פרויקט ההפקות "קצר במדבר" - סרטים קצרים שעלילתם שואבת השראה ומתרחשת באזור הערבה והנגב.
אך החלק העיקרי של האירוע הוא תחרות בין שבעה סרטים, מהבולטים שהוקרנו השנה בפסטיבלי סרטים בעולם, בנוכחותם של אורחים מצוותי ההפקה שיציגו את הסרטים ויענו על שאלות. הצופים עצמם הם שיצביעו ויוצרי הסרט הנבחר יהנו מפרס בסך 15 אלף אירו.
מרחבי המדבר והשמיים זרועי הכוכבים מהווים תפאורה הולמת לסרטי התחרות, המגיעים מארצות שונות, מציגים תרבויות ושפות שונות, ובעיקר מתנהלים בקצב שונה ממה שרבים מאיתנו התרגלו אליו בקולנוע הפופולרי. לא מעט סרטים נוטים להיות איטיים, מהורהרים, ומציגים את הסיפור באמצעות מרחבי הטבע ורחשיו או על ידי סצנות ארוכות וריאליסטיות במקום עריכה מהודקת ודיאלוגים דחוסים.
הדוגמא המוחשית ביותר היא הסרט הגיאורגי "אי התירס" של הבמאי ג'ורג' אובשווילי אשר גם ינכח בהקרנה. הסרט זכה בפרס הגדול בפסטיבל קרלובי וארי החשוב ובקרוב יתמודד גם הוא על האוסקר לסרט הזר. מצדו האחד של נהר אנגורי מוצבים חיילים גיאורגים, ומצדו האחר חיילים אבחזים. אך שטח המריבה המסוכן ניחן בקרקע פוריה במיוחד, כאשר זרמי האביב יוצרים בו איים קטנים, שאדמתם אידיאלית לגידול תירס. אל אי שכזה מגיעים סב ונכדתו, שבמשך קיץ שלם יעבדו את האדמה תוך שהם נאלצים להתמודד עם איתני הטבע ועם האווירה המתוחה בין שני צדי הקונפליקט.
הסרט מתרחש כולו על האי הקטנטן ומכיל דיאלוגים ספורים בלבד הנאמרים בגיאורגית, אבחזית ורוסית ומשמשים בעיקר להדגשת הזרות וחוסר התקשורת בין המדינות השולטות באיזור ותושביהם. בעדינות ובאיטיות נחשפים הצופים אל היחסים בין השניים ואל תהליך ההתבגרות שעוברת הנכדה במשך אותו הקיץ, בעיקר על ידי הצגת שגרת החיים היומיומית על האי והשינויים שחלים בה כל פעם. מוטיב מינימליסטי בולט נוסף הוא היעדרו הכמעט מוחלט של פסקול מוזיקלי - שאת מקומו ממלאים צלילי הנהר, עבודת האדמה ומשקעי מזג האוויר - היעדר המדגיש את השתיקות ואת הבידוד בו שרויות הדמויות.
קונפליקטים פוליטיים ושטחי מריבה הן עניין החוזר במספר סרטים מתוך התחרות. כאשר הנכדה רואה את החיילים שבגדת הנהר היא שואלת: "האם זו הארץ שלהם?" וסבה עונה: "הארץ הזו שייכת למי שיצר אותה". הסרט האוסטרלי "הארץ של צ'ארלי" עוסק גם הוא בשאלת הבעלות על האדמה, הפעם ביבשת אוסטרליה. את התסריט כתב מנמי נפשו השחקן הראשי דייויד גולפיליל, אחד האמנים האבוריג'ינים המפורסמים ביותר בארצו ופעיל מוכר כנגד עוולות המשטר הלבן בבני עמו. למרות הנושא הכאוב, לא מדובר במניפסט צדקני אלא בסרט מלא פיוטיות, אהבת אנוש והומור.
צ'ארלי הוא אדם פשוט וטוב לב המתגורר באוהל בשמורה אבוריג'ינית. על אף היותו אהוב על הבריות ומיודד עם ה"לבנים", בלבו בוער כאב גדול על חוסר הצדק של המצב בו נתונים הוא וחבריו, תושביה המקוריים של היבשת, שנגזר עליהם להשלים לא רק עם גזילת אדמותיהם אלא גם עם הפיכת התרבות שלהם ואורח חייהם למוקצים, ועם הפיכתם לאוכלוסיה מוחלשת ונזקקת התלויה באדיבותם של השליטים החדשים. חוסר הרצון של צ'ארלי ליישר קו עם מנהגיהם של אלה, הולך ומסבך אותו עד כי עדינותו הופכת למרד ולזעם מתפרץ.
הבמאי רודולף דה הר, שיהיה נוכח בהקרנה, יצר סרט נוגע ללב , דובר שפה אבוריג'ינית ברובו, שאת גיבורו תתקשו לשכוח. צ'ארלי הוא תמים אך מלא חוכמת רחוב, והסצנות שבהן הוא משתובב עם חברו הטוב מצחיקות למדי. בשלב מסוים, שניהם מחליטים לנסוע למקום מבודד ולחיות בטבע על פי מנהג אבותיהם. שם, חוזרת אליו תחושת החופש, החיות והיצירתיות, העומדת בניגוד מוחלט למה שעומד להתרחש בחייו בהמשך. תחושת חוסר האונים וחוסר הצדק למראה האיש ההולך ונשבר, מתגברת ככל שנמשך הסרט, המעמת אותנו עם מה שאנו תופסים כקידמה אל מול מה שאנו תופסים כנחשל ופרמיטיבי.
הרעיון של שליטת אוכלוסיה אחת באחרת וחוסר הבנה ורגישות למנהג המקומיים, מתבטא במלוא עוצמתו בסרט "טימבוקטו", נציג מאוריטניה באוסקר. סרטו של הבמאי עבדרחמן סיסאקו מתרחש בטימבוקטו, עיירה קטנה וציורית במאלי, בתקופה שבה פלשו אליה רדיקלים איסלמיסטים ושלטו באוכלוסיה המקומית במשטר טרור, תוך שהם מאלצים אותה לחיות על פי חוקיהם. העלילה מתמקדת בחייה של משפחה החיה באושר ובשלווה מחוץ לישוב עד שאירוע אומלל מסבך אותם עם הג'יהאדיסטים. יופיו החזותי של הסרט מרשים ותיאור הווי החיים בעיירה האפריקנית מעניין - למרות ההתפתחות האיטית.
גם כאן אנו נחשפים לבליל של שפות - ערבית, טמשק (שפתם של הטוארגים), אנגלית וצרפתית, כאשר סיטואציות המכילות תרגומים של שיחות בין המשתתפים לא נחסכות מהצופים ולא נערכות, כנראה בניסיון לשמור על אותנטיות ולהדגיש את הקונפליקט התרבותי. הסיפור המרגש והעצוב, המבוסס על מקרה אמיתי, מעורר תגובה רגשית עמוקה בייחוד לנוכח הרלוונטיות שלו לאירועים מסמרי השיער שאנו שומעים בכל יום בחדשות. יחד עם זאת, קשה שלא לחוש אי נוחות מהצגתם הכוללת של אותם קיצונים באור מגוחך כחבורת כסילים, ומכך שהסרט מתעלם מהתהליכים הפוליטיים שהובילו להשתלטותם.
הסרט, תחת הפקה צרפתית (אותה צרפת שהיה לה חלק גדול בחימוש הרדיקלים שנלחמו בקדאפי ועדיין מחזיקה באינטרסים על משאביה הטבעיים של מאלי), לא מותיר כל ספק בזהות הרעים והטובים. עם זאת, אחד הרגעים החזקים בסרט מראה את אחד מאותם "רעים" , ברגע אינטינמי, פורץ בריקוד מלא רגש בנוכחותה הספק מורגשת של משוגעת הכפר, היחידה שמוגנת מידם הקשה של הקיצונים.
סרט נוסף על הטרגדיה שבמלחמה הוא "ג'ין", מאת הבמאי הטורקי רהא ארדם. ג'ין, (בכורדית - אישה), הוא שמה של נערה כורדית בת 17 שיוצאת למסע בשטח מלחמה בניסיון להגיע אל סבתה שבאיזמיר. בין הפצצה אווירית אחת לשניה בנוף הררי מדהים ביופיו, נאלצת ג'ין, בעזרת אומץ לבה ותושייתה, להתמודד עם סכנות האורבות לה בדרך. עם הטבע והחיות היא מסתדרת מצוין, אך כרגיל, יהיו אלה דווקא בני האדם שיהוו את הסכנה הגדולה ביותר. השחקנית דניז האסגולר, בעלת העיניים הנחושות, מגלמת את הגיבורה בכישרון רב, בסרט העגמומי על התמודדות צעירה אחת עם המציאות הקשה של המלחמה.
"נמרים" הוא סרט של הבמאי הבוסני דניס טאנוביץ', אורח הפסטיבל, אך עלילתו מתרחשת דווקא בפקיסטן. הוא מבוסס על סיפור אמיתי שבו חברת מזון בינלאומית הסתירה מהציבור מידע על פיו ערבוב תחליב החלב לתינוקות שהיא מוכרת עם מים לא נקיים יכול להוביל למוות - מה שהוביל לפרשה חמורה של מקרי מוות רבים של תינוקות במדינות מתפתחות עם אוכלוסיית עוני גדולה. במרכז הסיפור נמצא אייאן, איש מכירות של חברת תרופות מקומית המתקשה להרוויח בשל חוסר האמון של המקומיים במוצריו. כאשר הוא מתקבל לעבוד בחברה בינלאומית מצליחה עולמו משתנה: הוא זוכה למשכורת גבוהה, לשלל מנעמים ולכבוד גדול - וכל הדלתות נפתחות בפניו.
כשהוא מגלה את האמת המרה על המוצרים שאותם הוא מוכר, הוא מחליט לחשוף את הציבור לדרך הקלוקלת בה מתנהלים העניינים בחברה, כולל שקרים ומתן שוחד,
ובכך למעשה הופך נרדף הן על ידי החברה בעלת הכוח וההשפעה, והן על ידי עובדי התעשייה הרפואית שאותם חשף. המבנה של סיפור המסגרת שבו אייאן מספר ליוצרים על מה שקרה בשיחת סקייפ, בשילוב עם קטעים המתארים את השתלשלות העניינים, אינו עושה חסד עם הסרט המעניין כשלעצמו, ומרגיש כמו ניסיון כסת"ח של היוצרים. עם זאת, מדובר בסיפור טוב המשלב גם לא מעט רגעי הומור ומעורר שאלות קשות על עוולות העולם הקפיטליסטי.
סרט נוסף המשתתף בתחרות הוא "פגישה עיוורת" של הבמאי הגיאורגי לבאן קוגואשווילי. כאן ,האווירה היא כבר הרבה יותר משוחררת והומוריסטית. סנדרו הוא מורה צנום ומקריח בן 40 בעל גישה ספק ביישנית ספק אפטית, שעדיין גר עם הוריו השתלטנים. הוא מתאהב באישה שבעלה האלים בדיוק משתחרר מהכלא וכך מוצא את עצמו בשלל סיטואציות הזויות. למרות מספר סצנות משעשעות, הסרט מעט איטי וגמלוני, בדיוק כמו גיבורו, אך מספק הצצה מעניינת לגיאורגיה של היום.
בחירת הסרטים המשתתפים בפסטיבל מעניינת ומגוונת, והארוע מעניק הזדמנות טובה להיחשף לקולנוע שונה ממה שאנו רגילים לקבל בהקרנות המסחריות. ניכר כי מיקומו ואופיו המיוחדים של האירוע הולמים במיוחד את המגוון האנושי והתרבותי, ערבובן של השפות השונות, מקומו המרכזי של הטבע ברבים מן הסרטים והמקצב האיטי והמהורהר יותר שלהם, שישאיר לכם חומר רב למחשבה.
