נופל וקם: בואו נשכח מהאלבום הגרוע הזה

אבל המדור שמובא לפניכם הפעם מעט שונה, שכן הוא מוקדש לאלבומים הסוררים, הבנים החורגים בקטלוג של הלהקות שאנחנו אוהבים. האלבומים שביאסו, אכזבו, גרמו לנו לפקפק באמן או בעצמנו, אך לא שרפו את הגשר והשאירו פתח לעתיד טוב יותר. יש כאלו שהשתקמו מיד אחריהם, לאחרים לקח יותר זמן, אך מה שבטוח הוא שהאלבומים הללו לא מייצגים את גוף היצירה המלא של אותם אמנים. בפרפזה על הפתגם "אם אתה אוהב מישהו תן לו ללכת, אם הוא חוזר הוא שלך", קבלו את אלו שאם אהבתם באמת, סלחתם להם על הנפילה הזמנית - רק כדי לקבל אותם בחזרה.

רדיוהד - "Amnesiac"  

בואו נודה בזה - "Amnesiac" של רדיוהד אף פעם לא היה אלבום טוב. בקטלוג היצירה של רדיוהד אפשר למנות מעט מאוד אלבומים שעונים להגדרה "אלבום רע", אך אם חייבים להצביע על אחד כזה - הרי שמדובר בדיוק באלבום הזה, שיצא ב-2001. אם להיות לגמרי כנים, עוד בטרם צאתו נראה היה שהתנאים לא ממש עומדים לטובתו של "Amnesiac". בעוד ל"פאבלו האני", אלבומם הראשון של תום יורק ושות' היה את תירוץ האלבום הראשון ובוסריותו שהסביר את איכותו הלא גבוהה במיוחד, "Amnesiac" יצא ב-2001, כשנה בלבד לאחר "Kid A" - האלבום שהמציא את רדיוהד מחדש (ובמונחים רבים גם את עולם הרוק). כך שמבחינת ציפיות נדמה שכל אלבום, לא משנה כמה טוב היה יכול להיות, לא היה מצליח לעמוד בסטנדרטים שהציב לו קודמו האייקוני.

"Amsesiac" הוקלט באותם הסשנים של "Kid A" מ-2000, אך הרגיש יותר מהכל כמו אלבום בי-סיידס או שאריות שלא נתפסו כטובות מספיק כדי להכנס לאלבום המקורי. על אף שהוא התקבל על ידי המבקרים והקהל בזרועות פתוחות (קרי - ביקורות משתפכות, נתוני מכירות מרשימים ושלל מועמדויות לפרסים שונים), נדמה היה שהכל נעשה בעיקר מכוח האינרציה, שכן יש מי שיטענו כי ביקורות על אלבומים של רדיוהד נכתבות עוד בטרם ראה אור השיר הראשון מתוכם. כך או כך, ממרחק הזמן ואחרי אלבומים כמו "In Rainbows" או "The King Of Limns" כבר אפשר להגיד ש-"Amnesiac" היה אלבום משעמם ומיותר, שיצא בעיקר כדי לרכוב על ההיסטריה שיצר "Kid A".

ברוס ספרינגסטין - "Working On A Dream"

עד 2009 חוותה הקריירה של ברוס ספרינגסטין רנסנס מרשים, שהתחיל ב-"The Rising" ב-2002 ותמת האמריקה המפוררת של אחרי הפיגוע במגדלי התאומים, המשיך ב-"Devil & Dust" מ-2005 והתפוצץ ב-"Magic" מ-2007, כנראה האלבום המוצלח ביותר בחלק המאוחר של הקריירה שלו. בזכות אלבומים אלו החייה מחדש ספרינגסטין את מעיין היצירה שלו, והפך רלוונטי מתמיד כשעסק בנושאים פוליטיים ויצא כנגד המלחמה בעיראק ומדיניותו של נשיא ארה"ב דאז ג'ורג' בוש הבן.

ב-2009 הוציא ספרינגסטין את "Working On A Dream", אלבום מעט שאפתני שנקשר אל המירוץ לנשיאות (והניצחון) של ברק אובמה והיה נראה ברגע הראשון כקלאסיקה מיידית שתסמל את השינוי הגדול והחיובי שאמריקה חשבה שיבוא עליה עם בחירתו של נשיאה השחור הראשון. אלא שממש כמו כהונתו של ברק אובמה, הזמן הוכיח כי "עובד על חלום" הוא לא יותר מאלבום עם שם מפוצץ ומעט מאוד רגעים יפים. למעשה, הרגע הראוי היחיד באלבום הוא קטע בונוס (!) בשם "The Wrestler", שליווה את סרטו של הבמאי דארן ארונופסקי בעל אותו השם. שיר זה הצליח ללכוד בפחות מארבע דקות את מהות חייו של המתאבק האמריקאי הממוצע, והיה לבלדה קטנה ומשכנעת שהשתלבה נהדר עם הנושא של הסרט המורכב והמעניין ההוא. באשר לשאר האלבום? ובכן, ככל הנראה היה מדובר בחלום די רע.

הסטרוקס - "Angles"

מאז פרצו בתחילת שנות האלפיים, הסטורקס לא תמיד היו להקה אחידה ברמתה. לצד יצירות מופת מדויקות כמו "Is This It" הקלאסי או "First Impressions Of Earth" הכיפי מ-2006, צצו להם מדי פעם גם אלבומים שלא ברור למה היה דחוף להקליטם, פרט לרצון בריצוי מעריצים ותחזוק המכונה. כזה הוא "Room On Fire" מ-2003, וגרוע ממנו הוא "Angles" מ-2011.

5 שנים לאחר צאת האלבומם האחרון, הפער הגדול ביותר בין שני אלבומים שלהם, ג'וליאן קזבלנקס, אלברט המונד ג'וניור וחבריהם חזרו אל זירת הפשע, בניסיון לעשות אלבום שייקח אותם למחוזות שונים מהחספוס שהפך אותם פעם למושיעי הרוקנ'רול, ויזכיר לעולם את הסיבה שהתאהב בהם מלכתחילה. אלא שכאשר אלבומים מוקלטים בכאוס זה ניכר גם בתוצאה הסופית, ובעיות אישיות של חברי הלהקה (למשל התמכרות לסמים וכניסה לגמילה של האמונד ג'וניור, לצד התרחקות פיזית של קזבלנקס מלהקה) הביאו לתהליך עבודה מייגע וכמעט נטול השראה עבור החבורה הניו יורקית. ג'וליאן קזבלנקס הקליט את ערוצי השירה בנפרד משאר הלהקה והיה שולח אותם באי-מייל, לצד הוראות עמומות במיוחד, במה שאחר כך הוא יגדיר כניסיון לגרום לשאר חבריו לקחת יזמה ובעלות על היצירה. בפועל מדובר היה באקט די מנכר.

"לא אשתתף באלבום הבא אם הוא יוקלט באותה הדרך", יצהיר לימים הגיטריס ניק ולנסי, ויגלה: "(אני לא מעוניין) לעבוד בצורה שבורה וללא סולן נוכח. היו ימים שהייתי מגיע לאולפן ומקליט את קטעי הגיטרות בעצמי, רק אני ומהנדס הסאונד". האלבום גם נשמע בהתאם, אך ב-2013 פיצו הסטרוקס על הנפילה עם "Comedown Machine", מהאלבומים היותר מוצלחים בתולדותיהם.

השינז - "Port Of Morrow"

מאז פרצו ב-2001 נחשבו השינז לנושאי דגל האינדי-פופ האיכותי. אלבומים כמו "Oh Inverted World" ו-"Wincing The Night Away" כבשו את לבו של חובב הפופ האלטנרטיבי ונחשבו לעלה תאנה, טיעון מנצח בכל ויכוח על פופ איכותי מהו והאם מוזיקת "שוליים" יכולה להיות קליטה, כיפית ולא מורכבת מדי.  ואז הגיע "Port Of Morrow" מ-2012, שהטעימה הראשונה מתוכו בהחלט יצרה רושם ראשוני מוטעה וטוב מדי.

"Simple Song" שבישר את בואו של האלבום נתן את הרושם שמדובר בעוד אסופת שירים מצוינת מבית השינז, אלא שעם צאת האלבום התברר כי מדובר באחד השירים הראויים היחידים בו. בעוד "שיר פשוט" הוא שיר שינז קלאסי, ואפשר גם להגיד ש-"It's Only Life" לא רע במיוחד, שאר האלבום הוא לא יותר מאוסף קלישאות של להקה שמנסה להשמע כמו עצמה ויוצאת מעט מזויפת מדי. בעוד לג'יימס מרסר וחבריו עוד לא הייתה הזדמנות לפצות על הנפילה, אנחנו מאמינים שהאלבום הבא כבר יהיה יותר טוב. או לפחות רוצים להאמין.

גרין דיי - קרסו תחת הציפיות

אחרי הקלאסיקה "Dookie", אחרי "Mimrod" המוצלח ו-"Warning" הבינוני הגיע "American Idiot" האפי, האלבום שהפך את גרין דיי לאחת מלהקות הרוק הגדולות והפופולריות ביותר בעולם. רצועות שעברו את סף 3 הדקות הממוצע של הלהקה, סיפור מסגרת אנטי ממשלתי ויותר מהכל – אוסף שירים מצוינים, הביאו את מי שהייתה נציגת הפאנק הבולטת ביותר בעולם המיינסטרים לשיאים של הצלחה יצירתית ומסחרית כאחד.

ומה קורה כשאתם הופכים מהרכב רועש וקטן לענקית המנונים עם אג'נדה חברתית? כנראה דינכם הוא לקרוס תחת הציפיות, וזה בדיוק מה שקרה לגרין דיי ב-2009 עם "21 Century Breakdown", אלבום שניסה כל כך להשתוות לקודמו, עד כי בשלב מסוים הפך לפארודיה לא משעשעת במיוחד. כמו האלבום שלפניו, גם אלבום זה הוגדר כאופרת רוק., אלא שבניגוד אליו נראה היה שמדובר באלבום הרבה פחות ממוקד ונטול מטרה או סיפור מסגרת הגיוני. רבים ביקרו את העובדה כי מדובר באלבום נטול הומור, מנופח מחשיבות עצמית ולא באמת קוהרנטי.

כשהם נישאים על גלי ההצלחה וההערכה החדשה תודות לעבודתם הקודמת, גרין דיי הקליטו אלבום פומפוזי ולא באמת מובן, עמוס קלישאות ומונחים עכשווים אך נטול נשמה אמיתית, שחלק משיריו קצת יותר מהזכירו שירים אחרים מההיסטוריה של ההרכב. מכירות האלבום אמנם העידו כי המעריצים יצאו מרוצים (ברובם), אך מבקרים רבים היו חכמים מדי מכדי לפול בבלוף של בילי ג'ו ארמסטורנג, או כפי שכתב מבקר מסוים: "בשלב מסוים האלבום פשוט יוצא משליטה מעודף תהילה הירואית -  ולא מתפקס שוב, ובכך מותיר את גרין דיי עם מוצר שהם פשוט לא יכולים להרשות לעצמם להפיק: אלבום בינוני". אאוץ'.