שירה: "פעם גם אני צחקתי"

האושר

פַּעַם ‏גַּם ‏אֲנִי ‏צָחַקְתִּי -

הָיִיתִי ‏מַלְכַּת ‏הָעִיר,

רְחוֹבוֹת ‏הִשְׁתַּחֲווּ ‏לְפָנַי.

בְּשָׁעָה ‏אַחֲרוֹנָה ‏שֶׁל ‏לֵיל ‏מְסִבּוֹת

עָמַדְתִּי ‏בְּפִנַּת ‏הָרְחוֹב

וְעָלְתָה ‏בִּי ‏כְּמִיהָה ‏לְלֹא ‏שֵׁם.

הִסְתַּכַּלְתִּי ‏עַל ‏הַגְּבָרִים ‏שֶׁסְּבִיבִי,

הִתְכַּוַּנְתִּי ‏לְהַשְׂבִּיעַ ‏אוֹתָהּ

בְּסֶקְס ‏מִזְדַּמֵּן.

וְאָז ‏רָאִיתִי ‏אוֹתְךָ.

הוֹשַׁטְתִּי ‏יָד ‏לִלְכֹּד ‏אֶת ‏דְּמוּתְךָ -

הֵי ‏אַתָּה, ‏חַכֵּה! ‏מָה ‏הַכִּוּוּן ‏שֶׁלְּךָ?

וּכְבָר ‏חָמַקְתָּ ‏עָבַרְתָּ ‏עַל ‏פָּנַי.

חִפַּשְׂתִּי ‏אוֹתְךָ, ‏רָדַפְתִּי ‏אַחֲרֶיךָ -

לֹא ‏וִתַּרְתִּי ‏עַל ‏הָאֹשֶר -

לְהַוַנָה, ‏לְלִימָה,‏ לְלַה-פַּאס

רָאִיתִי ‏אוֹתְךָ ‏שָׁר ‏בַּסִּמְטָאוֹת,

אָשְׁרְךָ ‏הֵסִיט ‏רְחוֹב ‏מִמַּהֲלָכוֹ.

תָּפַסְתִּי ‏בְּיָדְךָ ‏לֶאֱחֹז ‏בְּךָ,

אֱמֹר ‏לִי, ‏מָה ‏אֶעֱשֶׂה ‏לְמַעַנְךָ?

כָּל ‏מַלְכוּתִי ‏בַּעֲבוּר ‏הָאֹשֶר!

אֲבָל ‏אַתָּה, בְּבִגְדֵי ‏עֹנִי

רָקַדְתָּ ‏עִם ‏נְעָרוֹת ‏צוֹחֲקוֹת,

אָדִישׁ ‏לְמַלְכוּתִי.

מתוקנת

קָמָה ‏אֶל ‏נַעֲלֵי ‏הַבַּיִת: ‏שֶׁקֶט.

מַאֲכִילָה ‏אֶת ‏הַכֶּלֶב. ‏בּוֹדֶקֶת

אֶת ‏תֵּבַת ‏הַדֹּאַר: ‏רֵיקָה.

מַאֲכִילָה ‏אֶת ‏עַצְמָהּ, ‏מְחַכָּה.

כּוֹתֶבֶת ‏עוֹד ‏פֶּתֶק: ‏מָלְאָה ‏הַמְּגֵרָה.

חוֹזֶרֶת ‏לַמִּטָּה, ‏שׁוֹכֶבֶת ‏עֵרָה:

חַיֶּיהָ ‏לְנֶגְדָּהּ. ‏קָמָה, ‏מִתְפַּשֶּׁטֶת,

קוֹרַעַת, ‏שׁוֹבֶרֶת, ‏מֵהַבַּיִת ‏נִמְלֶטֶת.

רָצָה ‏בָּרְחוֹב ‏בְּלִי ‏כִּוּוּן, ‏עֲרֻמָּה

צוֹעֶקֶת ‏בָּרוּחַ ‏צְעָקָה ‏אֲיֻמָּה.

שׁוֹטְרִים ‏אוֹזְקִים ‏אוֹתָהּ, ‏וְאֶל ‏הַנַּיֶּדֶת

מְבִיאִים ‏לַמִּיּוּן ‏לְהִסְתַּכְּלוּת ‏מְיֻחֶדֶת.

אֲנִי ‏רוֹאָה ‏אוֹתָהּ ‏וּבְיָד ‏מְאֻמֶּנֶת

מְמַשֶּׁשֶׁת ‏כְּאֵבֶיהָ, ‏חוֹצָה ‏אֶת ‏קַוֶּיהָ.

זֹאת ‏לֹא ‏אֲנִי, ‏אֲנִי ‏מְשַׁנֶּנֶת,

זֹאת ‏הִיא, ‏רַק ‏הִיא. ‏אֲנִי ‏מְתֻקֶּנֶת.

חדרה

חַדְרָהּ ‏אָפֵל ‏וְקַר. ‏עַל ‏הַחַלּוֹן

סוֹרֵג ‏שָׁחוֹר - ‏אוֹתָהּ ‏דֻּגְמָה ‏סְדוּרָה,

מַרְבַד ‏דָּהוּי, ‏סְדָקִים ‏עַל ‏הַתִּקְרָה.

חוֹשֶׁבֶת ‏עַל ‏חַיֶּיהָ ‏עַד ‏הֲלוֹם -

מַה ‏טַּעַם ‏בָּם? ‏נִזְכֶּרֶת ‏בְּאִמָּהּ

יוֹשֶׁבֶת ‏בְּמִרְפֶּסֶת ‏רְחוֹקָה,

וְהִיא ‏בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ ‏חֲבוּקָה.

מַטָּה ‏אָזְנָהּ, ‏מִלְמוּל ‏חִבָּה ‏נִשְׁמַע -

שָׁכֵן ‏וּבְנוֹ, ‏הִנֵּה ‏כָּאן ‏בֶּחָצֵר!

מִבַּעַד ‏לַסּוֹרֵג ‏תּוֹשִׁיט ‏יָדָהּ -

שָׁלוֹם! ‏הִיא ‏תְּנוֹפֵף, ‏יִרְאוּ ‏אוֹתָהּ -

אַךְ ‏לֹא! ‏מִמְטָר ‏נִתָּךְ, ‏יָדָהּ ‏עוֹצֵר.

שְׁכֵנֶיהָ ‏נִכְנָסִים ‏אֶל ‏דִּירָתָם,

וְהִיא - ‏לְבַד ‏אֶל ‏שְׁתִיקָתָהּ.

שירים אלו לקוחים מתוך הספר "נָשַׁקְתִּי לַחֹשֶךְ" מאת ארלט מינצר, שראה אור לאחרונה בהוצאת "פרדס". ארלט מינצר נולדה בעירק ועלתה ארצה בגיל שש. מינצר עובדת כפסיכולוגית קלינית ומרצה לפסיכולוגיה, ורבים משיריה מתייחסים למטופליה. היא חברה ב'קבוצת השירה של יום רביעי' ופרסמה משיריה ב'הליקון', 'יקום תרבות', 'ליריקה' ועוד.