שתף קטע נבחר

"הספר מסביליה": גרסה מקושקשת

האופרה "הספר מסביליה" זכתה להפקה מחודשת של האופרה הישראלית המציגה אנסמבל נפלא של וירטואוזיות קולית. עבודת הבימוי, לעומת זאת - גדושה ומתחכמת מדי, וסובלת מעודף גימיקים

נתחיל מהשורה התחתונה: זוהי אופרה קלה, שוצפת ומהנה, קולות מצוינים והרבה הומור. הקהל יוצא בסוף הערב אמש (ג') מחויך, אחרי שפע של מחיאות כפיים, ואין ספק שכך יהיה בכל ההופעות הקרובות הצפויות לאופרה החביבה הזאת. אבל כל זה אינו אומר, כמובן, שמדובר בהפקה חשובה או מעניינת במיוחד. הנאה - כן. עניין רב - לא. כשלעצמי, העדפתי את גרסת "הספר מסביליה" שהעלתה האופרה בתל אביב לפני ארבע שנים, על-פני הגרסה המקושקשת-משהו שראינו אמש.


מהנה אך פחות מעניינת (צילום: יוסי צבק) (צילום: יוסי צבק)
מהנה אך פחות מעניינת(צילום: יוסי צבק)
 

נחזור לשורה הראשונה: "הספר מסביליה" - מאת המלחין האיטלקי הגדול (1792-1868) היא מן האופרות הפופולריות שבכל הזמנים ומוכרת גם למי שאינם מתעניינים כלל באופרות. יש למנגינותיה המוכרות שפע וריאציות פופולריות, ודווקא קלילותה המבודחת והפופולריות העצומה שלה שחקו את העניין בה. לכן כל במאי שמנסה היום להתמודד עם האופרה הזו נדרש להמציא אותה מחדש.

 

להמציא מחדש את האופרה (צילום: יוסי צבק) (צילום: יוסי צבק)
להמציא מחדש את האופרה(צילום: יוסי צבק)

הפתרון של קתרינה טלבאך, במאית הגרסה שראינו אמש, הוא מתוחכם למדי, מחזה בתוך מחזה: אנחנו נמצאים בעיירת חוף אירופאית, כאן ועכשיו. מכוניות על הכביש (ועל הבמה) ונערות בביקיני על חוף הים (המתקיים בקדמת הבמה לאורך כל המופע). לעיירת הנופש הזו מגיע תיאטרון נודד שמציג, על-גבי מרכבת ענק, הצגה מבדחת, בסגנון מובהק של הקומדיה דל ארטה, עם מאהב מזדקן, צעירה תמה ומשרת ערמומי שחכם מכולם - הלוא הוא "הספר מסביליה". התושבים והנופשים בעיירת החוף, צופים בהצגה בעניין רב, מגיבים בקול, מסייעים לשחקנים; ואלה מצידם יורדים מעת לעת מבמת-המרכבה ומתערבבים בצופים בהם. והשמחה רבה.

 

רעיון ההצגה בתוך הצגה, כשלעצמו, על-אף שאינו מקורי במיוחד, הוא חביב, ומאפשר לבמאי לייצר מופע עשיר ודינמי - ואכן לאורך כל המופע אנחנו חוזים בשתי זירות מקבילות: על הבמה רוזינה והרוזן אלמוויווה שרים דואט אהבה ובה-בעת, ב"מציאות", מתחת לבמה, זוג תיירים צעירים מתמזמז בלהט. על הבמה שני הנוכלים המזדקנים, הרופא ברטולו והמורה למוזיקה דון בזיליו, מתככים תככים, ובמקביל ב"מציאות" אמא ושני ילדים בבגדי ים מתפרקדים על החוף ודייג משליך חכה.

 

הצצה לחזרה על קטע מהמופע באופרה הישראלית

 

היו כאן לא מעט הברקות בימוי, אך חוששני כי הבמאית התמכרה להתחכמויות שלה וגדשה את הבמה ביותר מדי גימיקים. התחושה שלי הייתה של "עודף בימוי": רצף בלתי פוסק של תמונות-אירועים זעירים שהתרחשו כל הזמן, בשולי מופע "הספר מסביליה" של התיאטרון הנודד, וגם לא מעט "חוכמס" כמו הבלחה קצרה של "הבה נגילה" בפיו של הדוקטור הזקן, והנפת שלטי מפגינים שקוראים ל"מע"מ אפס" ו"חופש לזמרים". אותי הגודש הגימקי הזה עיצבן, מה גם שלעיתים הוא הפר את השיווי המשקל העדין והסיח את הדעת מהעיקר: המוזיקה, האריות הדואטים.

 

מצד שני, האנסמבל שעלה אמש על הבמה היה באמת מצוין. כל הקולות היו טובים, ובאופרה של רוסיני זה אינו דבר של מה-בכך. רוסיני, שבעצמו היה זמר אופרה, כתב בסגנון מקושט שדורש מהזמרים - הגברים והנשים כאחד - וירטואוזיות קולית של ממש: פעלולים קוליים וירטואוזיים (קולורטורות), סלסולים, וקטעי שירה בקצב מסחרר ממש. אך גם שירת בל קנטו מזהירה.

 

מצטיינים בעיניי היו הבריטון האיטלקי מריו קאסי בתפקיד הספר פיגרו - קול עז, גברי, רענן מאוד וגמיש; והבריטון האיטלקי הנוסף, עומר מונטנארי, בתפקיד ד"ר ברטולו הנכלולי. פרט לקולו האינטנסיבי, המדויק והיכולת הוירטואוזית שלו, מונטנארי הוא גם שחקן מצוין וקומדיאנט מובהק. אישית, איני אוהב את זן הטנורים הדקיקים, אבל זה אינו שולל את הוירטואוזיות היעילה של אדגרדו רוחה בתפקיד הרוזן אלמוויווה.

 

לעומת זאת, אני אוהב מאוד את קול המצו סופרן באשר הוא, ולאנאליזה סטרופה האיטלקיה, בתפקיד רוזינה, יש מצו סופרן עבה ועם זאת רך ויכולות קולורטורה מרשימה. עונג מיוחד הוא לשמוע זמרים מעולים בתפקידי משנה קטנים. הפעם הצטיינו בכך שני "משרתים": נח בריגר, הבריטון הישראלי הוותיק, כמשרתו של הרוזן, באריה קטנה ומעולה במערכה הראשונה; והסופרן הישראלית שירי הרשקוביץ, משרתת הבית של ברטולו, באריה מעולה "מה זאת אהבה? מחלה אוניברסלית... בסוף עוד אגמור בתולה זקנה"). 

 

שירי הרשקוביץ על "הספר מסביליה" של רוסיני 

 

רצינות חבויה בשעשוע

"הספר מסביליה" היא אופרה קומית וליצנית (אופרה בּוּפָה), אך בתוך כך היא גם טקסט ביקורתי ושנון, ספק לועג ספק מבקר את החברה הגברית. זו הסוגדת כביכול לאישה אך בו-בזמן מתייחסת אליה כאל חפץ שנתון לגחמותיה.

 

רוב משתתפי "הספר מסביליה" - הסולנים והמקהלה - הם גברים. וכל עניינם ממוקד בתפקיד נשי מרכזי אחד בלבד (הצעירה היפה רוזינה).

כאילו ביקש רוסיני לומר: זהו עולם של גברים, אך ראו עד כמה נלעגים הם: האחד- גבר מזדקן ומאוס המנסה לאכוף את עצמו על אישה צעירה; האחר- גבר צעיר שהתאהבות רומנטית מהפכת את עולמו; השלישי- תחמן בוגדני שמחליף נאמנויות ביחס ישיר לגודל הארנק המוטל לעברו; והרביעי- אמנם חביב ושרמנטי, אך ממזר שעובד על כולם. אלה הגברים של רוסיני. וברור שהוא אינו מחזיק מהם במיוחד.

 

כך או כך, מאז הופעת הבכורה ב-1816 ועד עצם היום הזה, סיפורו של "הספר מסביליה" הוא סיפור הצלחה מסחרר. ומעמדיה המבדחים, החלפת הזהויות והתחפושות, ויותר מכל המוזיקה המתרוננת, הקליטה והגדושה שמחת חיים - כל אלה ליחם לא נס זה 200 שנים.  

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: יוסי צבק
וירטואוזיות קולית נפלאה. "הפר מסוויליה"
צילום: יוסי צבק
לאתר ההטבות
מומלצים