תהיו קצת יותר יהודים

תמיד האמנתי ועודני מאמין שלא זו בלבד שהמונחים "יהדות" ו"דמוקרטיה" אינם סותרים האחד את האחר, אלא שהדמוקרטיה יסודה ביהדות. אמת. לא ביהדות הרעה והפגנית הנשקפת אלינו כיום במלוא כיעורה.

עוד בערוץ הדעות של ynet

חוק הלאומנות / זיו לנצ'נר

היהדות הזו שאני מכוון אליה אינה מצויה בקרב עסקני הדת, במשתטחי הקברים ואצל מבקשי הלחשים והקמעות. זו היהדות ההומנית, החומלת, הליברלית וההגונה. זו הייתה היהדות שלנו מאות ואלפי שנים והיא זו שהיוותה את הבסיס להכרזתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית המחויבת ל"שוויון זכויות אזרחי ומדיני גמור", המבטיחה "חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" והמבוססת על יסודות "החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל" (כל הציטטות לקוחות ממגילת העצמאות).

הדוגמה הבולטת ביותר, לטעמי, למהות הדמוקרטית של היהדות נמצאת בסיפור הידוע על הגוי שבא לפני שני התנאים הגדולים, שמאי והלל, וביקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת. שמאי, כידוע, גירשו מעל פניו. הלל, שקיבלו בסבר פנים יפות, אמר לו: "את ששנוא עליך - אל תעשה לחברך. והשאר - צא ולמד". הנה לפניכם עמוד התיכון בכל דמוקרטיה ליברלית שהיא. אל תעשה לזולת את מה שאינך רוצה שיעשו לך. אל תכפה על האחר אמונות ופולחן אם אינך מוכן שהאחר יכפה זאת עליך. על תתנשא מעל האחר כי בכך אתה מסכים שגם הוא יתנשא עליך. או בקיצור, שוויון.

קדושת החיים גם היא עיקרון מרכזי ביהדות. החל מהציווי המקראי הראשון שנצטווה בו האדם אחרי המבול: "שופך דם האדם - באדם דמו יישפך", עבור דרך הציווי בעשרת הדברות: "לא תרצח" וכלה במימרה התלמודית הנפלאה: "כל המאבד נפש אחת - כאילו איבד עולם מלא". לא בכדי קבע בנג'מין פרנקלין כי את הזכות המוקנית לכל אדם לחיים, לחופש ולרדיפה אחר האושר, זכות המופיעה במבוא להצהרת העצמאות של ארצות הברית - הוא שאב מהתנ"ך ומכתבי הקודש.

את הגר, שאינו יהודי, נצטווינו לאהוב. אמנם, ביהדות מוכר גם המונח "גר צדק" אך לא לכך כיוונה התורה בצווי זה אלא ל"גר תושב". קרי: מי שאינו יהודי המתגורר בארץ. ומדוע עלינו לאהבו? "כי גר היית בארץ מצרים". היהודי מצווה באהבת שניים. האלוהים והגר. הוא אינו מצווה לאהוב את בן או בת זוגו ואפילו לא את ילדיו ומשפחתו. אבל את הגר הזה - עליו לאהוב ממש. 

ישנן עוד עשרות ואולי מאות דוגמאות של יהדות חומלת, פתוחה, אוניברסלית וראויה. אלא שבזמננו, למרבה הצער ובעיקר למרבה הבושה, גבר קולם של אלה הרואים ביהדות גורם מפריד ומסכסך. כאלה ששכחו ש"דרך ארץ קדמה לתורה". כאלה שגבה לבבם מאוד והם מבקשים להפוך את יהדותם למכשיר המדכא את מי שאינו יהודי והמשפיל אותו.

ולכן השאלה הנכונה צריכה להיות לא אם נכון לחוקק חוק לאום המגדיר את המדינה כ"יהודית ודמוקרטית". השאלה האמיתית היא כיצד יתפרש המונח "מדינה יהודית"?

לבושתנו וחרפתנו, רובים מאיתנו רואים ב"יהדות" דווקא את היפוכם של הדברים שציינתי. יהדות שכזו, המפרנסת רבנים מטעם, המצדיקה התעמרות בחלש ובמי שאינו יהודי, היא היפוכה של היהדות שאליה כיוון מנסח מגילת העצמאות דוד בן גוריון. משעה שמונח זה יוכנס לחוק יסוד, תעלה השאלה איך יתפרש המונח "מדינה יהודית" על ידי אלה שתפקידם פירוש החוק, קרי מערכת בתי המשפט האזרחית של מדינת ישראל.

האם משום שהמדינה "יהודית", יאסור שופט בית המשפט העליון את גירושם של מבקשי מקלט מן הארץ מחמת העיקרון היהודי של אהבת הגר? האם יקום שופט שיחייב את המדינה לקבוע סל מחיה מינימלי לכל תושב, בהתבסס על כך שהמדינה יהודית היא ואסור שיהא עני בשעריה. האם יימצא שופט המעלה על נס את האדם העובד ולא את הרב, ביישמו את העיקרון היהודי של: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות"? אם כך, יש לחוקק את החוק לאלתר.

עד היום, רוב השופטים המכהנים בערכאות השיפוט האזרחיות בישראל, ובמיוחד השופטים האורתודוכסים, פירשו את המונח כמחייב הגנה על הפולחן היהודי ההלכתי (שבת, גיור וכיו"ב) ולא כמשמר היהדות שאני ורבים אחרים רואים בה את היהדות האמיתית. זו אפוא השאלה: איזו יהדות אנו מבקשים שתהיה במדינה "היהודית והדמוקרטית", מה התוכן שיוצק למונח הזה על ידנו ועל ידי מערכת בתי המשפט?

יוסף פריצקי, שר לשעבר מטעם "שינוי"

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il