"מלון אירופה 1917": שערי ברזל לארץ אחרת

"את והסטיות שלך", רטן בן הזוג כשביקשתי לעבור דרך טבריה אחרי שנסענו לאמי בבית האבות ביבנאל. טבריה היא בדיוק בכיוון ההפוך לבית ברחובות, וטבריה רק מתכערת והולכת, ומשעממת ופקוקה, ונעוצה כמו קוץ בלב כשמסתכלים על הכינרת, ובכלל - את הכנרת רואים טוב יותר מלמעלה. אלא שקשה להתווכח עם סטיות. פנינו שמאלה בפוריה והוא, כדרכו, הביע מחאה בשתיקה.

קבלת פנים עם שנדליר

נמנום ארוך מדי ברמה המוניציפאלית, הסללה של אוכלוסיה חלשה דווקא לשם והזנחה מקוממת, פושעת ממש מצד ממשלת ישראל לדורותיה, נותנים פירוש חדש לשירה של רחל. כשמביטים בקו הרקיע המקושקש והכעור של טבריה, אי אפשר להאמין שהכנרת אמיתית. ההיית, אם חלמתי חלום?

נסענו לאט, כמו שאני אוהבת, לבדוק את מצב החופים ולהתענג על מופע התכלת-תינוק ורוד-פודרה של המים וההרים. ופתאום, פאטה מורגנה: הבניין בו הציבו הבריטים ב-1917 את המטה אחרי שכבשו אותנו מהעות'מנים. בניין הבזלת היפיפה והזנוח. זה ששוכן פונקט מול חורבות מצודת דאהר אלעומאר, השליט הבדואי הכי מסתורי באיזור. כמו בחלום, בחצרו פורחות בוגינוויליות פראיות ויסמינים, יש מקום לשבת לקפה ופתאום יפה שם להלל, ושלט מכריז על "מלון אירופה 1917", וכבר רציתי להישאר לילה, ורבנו כי הוא לא רצה, והיה נחוש ואמר - תסעי בלעדיי. לא המשכתי להתווכח.

מנהרת הזמן

בהזדמנות הראשונה ארזתי את בִּתִי ושכנעתי חברה להצטרף עם הצאצאית שלה, שיעזבו אותנו בשקט ויתרוצצו ביחד, ונסענו - אמהות עובדות ועייפות - לשערי הברזל של ארץ אחרת. כי ברגע שאיש אדיב להפליא סוגר את השער מאחורינו, טבריה מתאדה ונותר קסם שקשה להכיל במילים.

לדמיין את קולותיהם של הבריטים

אנשים שחולקים עמי את הסטייה מכירים ודאי את "המלון הסקוטי", מה שהיה פעם אכסניית צליינים צנועה עם גן ענק והפך למלון לעשירי-העשירים הנהנתנים של האלפיון העליון: לרגעים, החצר רחבת הידיים והמזרקה בעיבורה והבנין התקופתי היטעו לחשוב שמתקיימת כאן גרסה מוקטנת של הדבר ההוא, אבל אז נכנסנו פנימה, צפינו בהשתאות בשנדליר הענק והמרהיב של הקבלה, עלינו לחדרינו במעלית חרישית - ונסענו בזמן.

שלחנו את הילדות לבריכה בקומת הקרקע והתחלנו להשתולל. קפצנו קצת על המיטות, גבוהות כמו שנהוג היה פעם ועטורות המון כריות, כולל אורטופדית למאותגרי-גב. פתחנו והרחנו כל אחד מהבקבוקונים הנחמדים האלה שאנחנו אוספות כמו ילדות, גילינו שקיבלנו כמה דברים מלבבים וממותגים, כמו פחית שמן זית זעירה, זיתים סוריים, ריבה, ערכת קוסמטיקה לנסיעות ואפילו עראק המיוצר במיוחד למלון.

עושה חשק לקפוץ על המיטות

כמו כל האנושות, גם אנחנו סאקריות של דוגמיות, ואלה היו מפתיעות במגוונן ובתחושת ה"מישהו מפנק אותך" שלהן. מים צוננים במיניבר, מכונת אספרסו חרישית וחמודה - רגע, צריך עוד משהו - חוץ מטלוויזיה שטוחה ואינטרנט - כדי להתחיל לגרגר בעונג?

קולות מן העבר

על המרפסת, לעת שקיעה, דימיתי לשמע את הבריטים הצוננים מתלוננים על מר גורלם ומסכמים ש"לפחות יש מקום נורמלי להניח עליו את הראש", מפני שב-1917 "מלון אירופה", בדיוק במקום הזה, היה פנסיון מהוגן ביותר עם כל החידושים החשמליים של העולם החיצון ומטבח היגייני ומצויין, כפי שיעידו מודעות הדרושים מן העידן ההוא, שרפליקות שלהן פזורות פה ושם ברחבי המתחם. במונחי התקופה, מדובר במלון הכי מודרני שהיה אז סביב האגם כולו, תפארת הציביליזציה המערבית, פנינה בסחי.

מלון אירופה 1917. פנינה בסחי הטברייני

גם אז טבריה לא היתה משהו. האמת שתהילתה על עברה הרחוק ביותר בתקופה שטיבריוס קיסר הקים אותה לצרכי שעשוע, או בשעה שהרמב"ם, שקבור כמה מאות מטרים מכאן, הגיע אליה לנפוש. אחר כך, רק צרות.

מתוך חורבות מצודתו של דאהר אל עומר, נסיך הגליל של סוף המאה ה - 18, האוזן הפנימית יכולה לשמוע לוחמים בדואים מסוקסים עזי נפש דנים בתוכניות לכבוש את הגולן. איך זה שאף אחד עוד לא חשב לזרוק תאורה דרמטית על חומות האבן ולבנות אמפי קטן להופעות, כמו ביחיעם ובשוני, במקורות הירקון ובכל חורבה ראויה ורומנטית?

את השאלה אני מפנה לזוהר עובד, אבי המיזם ובעל המלון ומי שמשפחתו, בגלגלול הקודם של בת הבזלת, פשוט גרה בו: הוא מחייך חיוך מסתורי קטן כזה אבל העיניים מסגירות אותו. אם הכל יסתייע, עוד יהיה לטבריה מרכז תרבות חדש-ישן ממש מול המלון.

פינוק גם לחך

הילדות, בינתיים, מצויות במשימת חקר. מרחבי המלון מתפענחים להן והדיווחים לא מאחרים להגיע: "אמממממא, בואי לראות, יש ספא מגניב נורא, עם מלא דברים עתיקים כאלה", הומה אחת, והשניה - יודעת לב ונפש אמהּ - תובעת לרדת עכשיו לארוחת הערב ב"ויקטוריה", מסעדת השף שמוביל אורי ארנון בכשרות מהודרת.

רגע לפני שאתם מתקוממים: באתם לטבריה לאכול שרימפס שלא שחו בכנרת? חזירים שלא לחכו מעשבי גדות הירדן, בואכה האגם, תסלחו לי, אתם חיים בסרט. כמו ארנון, שמגיע לקולינריה ממשפחה דתית, אני מאמינה שכשרות היא בסך הכל תרבות אכילה של יהודים, וכמו שלא נלין על הסינים על העדר שמנת בנודלס, ועל היפנים שאין להם קינוחים, הגיע הזמן להבין שכשרות היא לא מגבלה אלא אתגר, ועדיף לא להתווכח על זה אלא לשבת לאכול.

המסעדה משרתת את אורחי המלון אבל לא רק אותם, והיא שילוב של שירות עצמי בחלל אינטימי ולא יותר מדי מפונפן והגשה חרישית של מנות קלאסיות. ראוי ורצוי שמלונותינו האחידים כשבלונות יאמצו עוד מסעעדות שף: "ויקטוריה", שבה נעשים נסיונות מעניינים ומרניני חיך לצלול לעבר הקולינרי ולהחיות בו תבשילים של מאמות טברייניות, היא דוגמה מוצלחת למה שאפשר לעשות כשסומכים על סועדים.

סופריטו קלאסי עם טוויסט קינמוני, תבשיל טלה בירקות שורש, אנטריקטט עסיסי? הם הגיעו: בביצועים שהגירו דמעות אושר מעיני. אפילו הילדות אכלו, ואכלו, ואכלו עוד קצת. וכמובן, התנפלו על עגלת מתוקים. והלכו לקפוץ על מיטות, רוויות מרץ מיותר.

מה עוד אפשר לומר על מחוז חפצי החדש: שארוחת הבוקר שלו נהדרת? שהזריחה מהמרפסת ממלאת את הנפש בשירה חדשה? שזוהר עובד ורעייתו אסנת, הבעלים, יישבו לספר לכם בשמחה מסיפורי טבריה של פעם? - הוא היה ראש העיר ודור מי-יודע-כמה לטבריינים, ויש לו כשרון טבעי לסיפורים היסטוריים קטנים וגדולים, ולהסביר בין היתר שיסמין נשתל כאן בכמויות, זכר לימים שמי השתייה היו מגעילים, ורק פרחי ימסמין עזרו להחזירם לצלילות ולהעניק להם ניחוח של רעננות מתקתקה. נסו את זה בבית.