"בנפילה חופשית אל תהומות הדיכאון"
דניאלה נלחמה לשחרר את בתה מצה"ל, ולא ידעה שהמלחמה שלה רק החלה. השינוי האמיתי נוצר כשהצטרפה למרכז הייעוץ למשפחות (מיל"ם) של עמותת אנוש ולמדה גם לקבל עזרה. "מיל"ם הייתה לי כאוויר לנשימה", היא מספרת ומזמינה משפחות במצב דומה להגיע לכנס שיתקיים בשבוע הבא
הסיפור שלנו התחיל כשבתי הייתה בת 18. היא התגייסה לצבא והייתה מאוד נחושה להצליח, היא סיימה קורס חובשות והגיעה לבסיס השירות. חודש לאחר מכן כל הסיפור התחיל לקרטע, היו לה קשיים והיא הייתה מתקשרת אליי המון. התחלנו לחפש עזרה בתוך הארגון הצבאי, אבל היה קושי רב לתקשר עם המערכת וקושי להסביר להם את הבעיות של בתי.
המצב הלך והידרדר, ראיתי אותה הולכת ומשתנה לנגד עיניי. היה פער גדול בין מצבה האמתי לבין מה שהצלחנו להעביר לגבי חומרת מצבה. זה מעציב אותי עד היום להיזכר בחוסר האונים שהרגשתי כהורה - לראות את הבת שלי סובלת כל-כך, ולהיות חסרת יכולת לפעול בתחומי המערכת ולהתריע על כך שמשהו איננו תקין, שזו לא עוד חיילת שמתבכיינת ולא עוד אם היסטרית. התחננתי שישחררו אותה מהצבא, לא הבנתי מה קורה לה, חשבתי שיש משהו בצבא שעושה לה רע, ושכשהיא תשחרר משם היא תחזור לעצמה.
"הבת שלי הייתה הפסיכוזה"
אבל הבת שלי הייתה בנפילה חופשית אל תהומות הדיכאון, היא לא יכלה לישון ולא לאכול והיו לה התנהגויות מוזרות, כמו הסירוב להתקלח לבד. לא היה לי ברור מה עושים עם המצב שלה. אביה התעקש לקחת אותה לפסיכיאטרית פרטית, שנתנה לה תרופות והסבירה לנו על סימנים חיוביים ושליליים – לא הבנתי מה זה בכלל, ובתי התנגדה ללקיחת התרופות ורצתה לעזוב את הארץ.
"הרעיון של מחלקה סגורה נראה לי בלתי אפשרי, לא הייתי מסוגלת להשאיר אותה שם". צילומי אילוסטרציה.
זה כאילו שהבת שלי היא יותר הפסיכוזה מאשר מי שהיא הייתה עבורי באמת. הנחתי לה לנסוע לקרובי משפחה בחו"ל, והם הבינו מהר מאוד שמצבה חמור ולקחו אותה לפסיכיאטרית. זמן מועט לאחר מכן אביה נסע להחזיר אותה ארצה. אחרי שהיא חזרה עשינו כל מיני ניסיונות לשלב אותה במעגל העבודה. למרות שהבת שלי יודעת להסתיר את מצבה ולשקר במצח נחושה בלי למצמץ, הניסיונות הללו לא צלחו.
לאחר מספר חודשים שוב הייתה נפילה, והיא הגיעה לאשפוז יום. היא לא שיתפה שם פעולה וההתנהגות שלה נהייתה יותר ויותר בעייתית, היא יצאה באופן טוטאלי מאיפוס, הייתה יוצאת מהאוטו כשעצרנו ברמזור אדום. לבסוף התייעצתי עם פסיכיאטר והוא אמר שצריך לאשפז אותה. ביקשתי ממנו שהוא יגיד לה את זה, לא הייתי מסוגלת לעשות את זה.
הרעיון של מחלקה סגורה נראה לי בלתי אפשרי, לא הייתי מסוגלת להשאיר אותה שם. אחרי שהבאתי אותה לאשפוז עמדתי מחוץ לבית החולים הפסיכיאטרי ובכיתי עם אחותה, זה היה פשוט נורא. שם היא התחילה טיפול תרופתי חדש והחל שינוי גדול, היא הצליחה להתארגן. באשפוז הזה הפכתי לחכמה יותר, התחלתי לטפל בסל השיקום שלה והבנתי שגם אני צריכה לקבל עזרה.
"מיל"ם שלחה לי גלגל הצלה"
ככה הגעתי למרכזי הייעוץ למשפחות של אנוש (מיל"ם). התחלתי ללכת לשם פעם בשבוע וקיבלתי עזרה בהתנהלות מול בית החולים, העובדים הסוציאליים והרופאים. הרגשתי כאילו מיל"ם שלחה לי גלגל הצלה. באשפוז הראשון לא הבנתי מה זה ביקור רופאים ולמה זה רק פעם בשבוע, לא הבנתי למה מצבה של הבת שלי לא משתפר.
היה לי קשה להתנהל עם הכול, וסיגל ממיל"ם הדריכה אותי כדי שאדע מה לבקש ומה לעשות. אחרי שבתי השתחררה מהאשפוז שוב נשארתי איתה לבד בבית, ושוב היה צריך לפתור את העניין של השיקום התעסוקתי. הגדולה של מיל"ם בעיניי זה לא בתמיכה הרגשית, אלא בעזרה פרקטית, של כאן ועכשיו. הלכתי עם בתי להרצאות במיל"ם, שם הונגש לנו המידע על דיור ותעסוקה, שאפשר לנו לבחון את דרכי הפעולה שלנו.
בשבילי מיל"ם היה אוויר לנשימה. אני זוכרת שהופתעתי כשסיגל שאלה אותי פתאום מה שלום האחיות של בתי, מה שלום האבא. באמת היה לה ראש פתוח להקשיב לי, לחזק את האמונה באינטואיציה שלי כאימא.
התלבטתי לגבי השתתפותי בקבוצת הורים, ואחרי שניסיתי הרגשתי שזה פחות מתאים לי, שאני זקוקה לליווי אישי, צעד אחר צעד. עם הזמן דברים הפכו להיות פחות אקוטיים ובהדרגה התחלנו לרווח את הפגישות השבועיות. זה נבע גם מהצורך שלי לנסות לסמוך על עצמי, לייצר את התחושה שאפשר להתמודד לבד.
"גם ההורים מקבלים הזדמנות לשינוי"
הלכתי לאחד מכנסי המשפחות של מיל"ם, והיה מאוד מרגש, יצאתי מהכנס בתחושה שהייתי רוצה לראות הורים מיואשים פחות, ש-20 שנות התמודדות עם המחלה הופכת אותם לטחונים וגרוסים. בתור הורה למתמודדת אני יכולה להעיד על עצמי כמי שזקוקה להמון כוחות בכל פעם מחדש.
אני גם חושבת שהילדים שלנו נותנים לנו, ההורים, הזדמנות מאוד גדולה לעשות שינוי בתוכנו כבני אדם.
הורים למתמודדים צריכים גם לשאת בסטיגמות, באשמה, ולקבל את הדרך שבה הלכו הילדים. סיגל ממיל"ם תמיד הזכירה לי שלבתי יש גם קשיים נורמטיביים, שכל ילדה בגילה חווה. במסגרת השיקום של בתי אמרו לי שגידלתי ילדה לתפארת, ולי עדיין קשה לראות את זה.
הייתה לי שיחה מאוד משמעותית עם החברות שלי על הרצון שלי לשנות את הבת, אבל עם הזמן אני מבינה שזה לא בידיים שלי, שזה לא בשליטתי. אני מתבוננת בבתי ומבינה שאפשר להיות עם מגבלות ומותר לקבל עזרה, אני מבינה שהאמונה מחזיקה אותי. היום אני מרגישה שמותר לי לעשות טעויות, ולמדתי לדאוג לכך שיהיה לי טוב, גם כשילדתי שלי במצוקה.
"אנוש", העמותה הישראלית לבריאות הנפש , נוסדה ב-1978 על-ידי קבוצת משפחות, מתנדבים ואנשי מקצוע. העמותה, המשקמת כיום למעלה מ- 5,000 נפגעי נפש ב- 53 סניפים ברחבי הארץ, שמה לה למטרה לקדם את נושא בריאות הנפש של הפרט והמשפחה ולשקם את נפגעי הנפש בקהילה בתחומי החברה,
התעסוקה והדיור. בעמותה מופעלים שירותי שיקום בכל תחומי החיים: החברתי, התעסוקתי, דיור מוגן, הוסטלים והשמה תעסוקתית. אנוש מפעילה גם שמונה מרכזי ייעוץ למשפחות של פגועי נפש בכל רחבי הארץ.
- עמותת אנוש מקיימת כנס משפחות עבור משפחות למתמודדים עם פגיעה נפשית, תחת הכותרת: "במסע ההחלמה- התמודדות כאתגר משפחתי". הכנס מאפשר למשפחות זמן של התנתקות, מידע חשוב וחדשני בתחום בריאות הנפש, הענקת כלים להתמודדות ומפגש עם משפחות נוספות לצד חוויות של פעילות פנאי, מופע מרכזי והשתתפות בשיח משפחות. הכנס יערך במלון גולדאן קראון בנצרת בין התאריכים 3-4/12/2014. להרשמה לחצו כאן
- אירוע ההתרמה לעמותת אנוש עם מופע מרכזי שלומי שבת ב-8/12 בשעה 19:00, בבית האופרה, המשכן לאומנויות הבמה. עלות כרטיס: בין 180 ל- 1,000 שקלים (ניתן לתרום מבלי להגיע למופע. כל תרומה תתקבל בברכה). לפרטים ולרכישת כרטיסים לחצו כאן
או צרו קשר בטל': 054-9299606.
השם המלא שמור במערכת.