בלי צעקות: 5 דרכים שגויות להצבת גבולות

בראייה פשטנית נדמה שאפשר לחלק את סגנונות החינוך של הורים לשניים עיקריים בכל הקשור בהצבת גבולות: הורים מציבי גבולות והורים שאינם מציבים גבולות לילדיהם. הציפיה המתבקשת היא שהראשונים, המעניקים גבולות לילדיהם, יזכו לילדים יותר מחונכים וממושמעים, ואילו להורים שאינם מקפידים על כך יהיו ילדים המאופיינים יותר בבעיות משמעת כאלה או אחרות. ואמנם, על פי רוב אלה פני הדברים.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

אך ממפגשיי הרבים עם הורים התחוור לי שישנה עוד קבוצת הורים: כאלה שזוכים שילדיהם יהיו מחונכים וממושמעים, לעתים מבלי שהם עצמם תרמו לכך כלל, ובשאר המקרים - ההורים אמנם השפיעו על כך, אך נראה שלא עשו זאת באופן הנכון והרצוי.

איך זה קורה? ובכן, להלן אתאר אופנים שכיחים בהם הדבר קורה, ואתקדם 'מהקל אל הכבד':

1. טמפרמנט מולד

לקבוצה זו שייכים הורים שלהם יש ילדים ממושמעים לא בזכות משהו שההורים עשו או לא עשו (מעבר להולדת הילד המסויים הזה, כמובן). זה קורה כשלהורים ברי המזל נולד תינוק עם מה שנהוג לכנות 'מזג נוח'.

זהו תינוק רגוע שמתפתח להיות פעוט חביב, נעים לסביבה, נענה ומשתף פעולה.

הוא אמנם בודק גבולות, פה ושם, אבל "בקטנה": אם בטעות עשה מעשה אסור - מספיקה נזיפה קלילה והוא "מתיישר". אם הוא רוצה משהו ולא מקבלו - ידמע קלות ויוותר. אם ידרש לעשות דבר מה - על פי רוב ייעתר ויעשה זאת גם אם אינו שש לכך במיוחד. בקיצור - ילדון שעושה להורים שלו חיים קלים.

עם ילד שכזה לא נשארה להורים יותר מדי עבודה בתחום הקניית המשמעת. הם לא נאלצים להתמודד עם אתגרי חינוך שהורים אחרים מתמודדים איתם השכם והערב, ולו היו נדרשים לכך ייתכן והיו מגלים שאינם יודעים כיצד לעשות זאת. ברוב המקרים הורים שכאלה לא מודעים כלל לכך שהם לא מציבים גבולות. הם חשים עצמם בעלי יכולת הורית טובה - שהרי התוצאות מוכיחות זאת: יש להם "ילד טוב" ומחונך.

אך תחושה זו עלולה להתפוגג: או משום שבמוקדם או במאוחר יתעוררו קשיים חינוכיים עם הילד הטוב והנוח, או שמזלם לא ימשיך וישחק להם ואחד מהילדים האחרים שלהם לא יהיה בעל מזג כל כך נוח. בשני המקרים יכולתם של ההורים תיבחן ותאותגר, ואי מיומנותם של ההורים בהצבת גבולות עלולה להחשף בעודם מוצאים את עצמם חסרי אונים בהתמודדות החדשה.

2. הסחות דעת

מ"הנה אויררררון" תוך כדי שהכפית נתחבת לפה הפעור שנפתח בהיסח הדעת, ועד לפעוט המתרצה להפסיק ולהתרוצץ בגינה ולהתיישב בעגלה כשההורה תוחב לידיו את הטאבלט/סמארטפון. אין הורה שלא נוקט לפחות מדי פעם בשיטה של הסחת דעתו של הפעוט על מנת להשיג ממנו את ההתנהגות בה הוא מעוניין. "בוא נעשה תחרות - מי יגיע ראשון לאמבטיה?", זורק ההורה לילדו הסחה קלאסית לאחר שנואש מהאפשרות שהילד יבוא לאמבטיה רק משום שזה מה שההורה דרש.

אז מה, זה רע? לא, לא בהכרח. הסחת דעת, פה ושם, היא עוד כלי שבעזרתו ההורה יכול להשיג את מבוקשו מהילד. הדגש הוא על 'פה ושם': מהי מידת התכיפות של השימוש בכלי זה והאם הוא הופך להיות תחליף קבוע להצבת גבולות אמיתית. הבעיה עם השיטה הזו שהיא לא באמת מקדמת בניית משמעת אצל הילד, אך היא כן שואבת הרבה אנרגיה מההורה, ועם הזמן שוחקת ומתישה אותו (במיוחד אם על ההורים לטפל ביותר מפעוט אחד בו זמנית).

חסרון נוסף הוא שככל שהילד גדל, מחכים יותר ותמים פחות - הסחת הדעת פחות יעילה: ההורה נדרש להשקעה וליצירתיות בלתי פוסקים, שכן מה שבעבר הספיק על מנת להסיח את דעתו של הפעוט כבר לא מספיק בהמשך. כך עשוי ההורה לגלות שבכדי להביא את הילד לאמבטיה לא מספיק להכריז על תחרות: כעת ההורה מוצא את עצמו משקיע במופע אקרובטיקה, כולל פליק פלאק כפול לאחור - כל זאת כדי להסיח את דעתו של הילד ולגרום לו לעשות את הנדרש ממנו.

כך, גם אם המסקנה היא שהסחת דעת עובדת (לפחות לפרק זמן מסויים), מה שבטוח - הצבת גבולות זה לא.

3. "שוחד"

המילה הזו אולי נשמעת בוטה מדי אבל היי, זו המילה בה משתמשים ההורים עצמם כשהם מתארים השתלשלויות מקרים בבתיהם. דוגמאות לא חסרות: "אני משחדת אותו כדי שיסכים לשתף את אחיו הקטן במשחק", "הבטחתי לו שוקולד אם יסדר את הצעצועים", "למרות שאני לא מעוניין בכך, אני מרשה לה לקחת צעצוע לגן - העיקר שתסכים לצאת מהבית בזמן".

למילה שוחד יש, כמובן, קונוטציה שלילית. כך גם בהקשר שלפנינו, מפני שזה בעייתי כאשר הורה משיג את ההתנהגות הנדרשת מילדו בדרך זו. מן הסתם תתעורר השאלה: אבל מדוע? הרי מעודדים אותנו להשתמש בחיזוקים חיוביים על מנת להשיג מהילד את ההתנהגות הרצויה.

ההבדל בין שוחד לבין חיזוק חיובי הוא מהותי והורה יצליח לזהות מתי הוא משחד ומתי הוא מחזק: כאשר אתם חשים שאתם נותנים לילד את הצ'ופר מרצונכם החופשי, כתגובה להתנהגות הילד ובהנאה אותנטית ומלאה ממנה, אחרי שההתנהגות החיובית הופיעה מעצמה וללא תנאי - אז אתם נותנים חיזוק. אולם כאשר אתם מרגישים שטובת ההנאה נסחטה מכם למורת רוחכם, כשאינכם מתמוגגים ספונטנית מההתנהגות החיובית, וכשההתנהגות הופיעה רק כתוצאה מההבטחה או מנתינת הצ'ופר מראש - אז כנראה אתם משחדים. במקרה זה הילד מתנהג באופן הרצוי רק כתוצאה מטובת ההנאה שניתנת לו. כשזו לא תינתן - סביר להניח שגם ההתנהגות הרצויה תפסק.

חיזוק הוא מרכיב לגיטימי ורצוי בחינוך ובהצבת גבולות. שוחד - לא!

4. צעקות

נו באמת, מילא שאסור להכות, זה אנחנו מבינים, אבל עכשיו גם לצעוק על הילד זה לא לגיטימי?

האם באמת צריך להסביר מדוע צעקות, צרחות או סתם הרמת קול תכופה מדי על הילד לא תזכה להחשב כדרך חינוכית ראויה או יעילה? כנראה שצריך, לצערנו, שכן זוהי דרך שכיחה להצבת גבולות בהרבה מאוד משפחות. אביע את דעתי באופן חד משמעי: גם אם בשונה מהרמת יד, הרמת קול וצעקות הן עדיין דרך חינוך חוקית ונורמטיבית, זו אינה דרך רצויה להצבת גבולות.

בצעקות ובהרמת קול יש מידה של אגרסיה כלפי הילד, אגרסיה שאינה רצויה. היא נובעת, על פי רוב, גם ממידה מסויימת של איבוד שליטה עצמית של ההורה. זוהי דרך חינוך שיש בה מן הפוגענות והיא אינה מכבדת לא את הילד ולא את ההורה הצועק. ומה שהכי עצוב - שבסופו של דבר היא גם מתגלה כלא יעילה: מי שצעק אתמול ברמה מסויימת של דציבלים, ימצא את עצמו מחר צורח בכמה רמות יותר. כאשר הצעקות הן בתדירות גבוהה, נוצרת בהן אינפלציה - והשפעתן על הילד הולכת ופוחתת. הוא כבר לא מתרשם מהן.

מי שלא משוכנע שצעקות אינן כלי חינוכי ראוי שישאל את עצמו שאלה פשוטה: האם הייתי רוצה שהגננת/המורה של ילדי יחנכו אותו באוירה של צעקות? עם היד על הלב - אף הורה לא רוצה שילדו האהוב יהיה חשוף לצעקות ממי שאמון על חינוכו.

ברור שפה ושם כל הורה ימצא את עצמו מרים קול. לפעמים זה אף הכרחי, כגון בשעת סכנה, כשעל ההורה לעצור באחת את הילד ממעשיו. כמו כן ברור שלכעוס מותר, ושוב, לעיתים זה הכרחי: כפי שהחיוך המתמוגג מסמן לילד שהתנהגותו חיובית, כך הכעס גם הוא כתמרור 'עצור!' המונף בפני הילד ומסמן לו 'עד כאן! ההתנהגות שלך אינה מקובלת עלי ועליך להפסיקה מיד!'. אך אין זה אומר שההעמדה במקום הזו של הילד צריכה להיעשות בצעקות. היא אמורה להיעשות באסרטיביות, לא באגרסיביות.

בסופו של דבר זה עניין של החלטה: כיצד אני מאפשר לעצמי להתנהג. על ההורה לקבל החלטה להשתדל להמעיט ככל האפשר בסגנון הצעקני ולעבוד על רכישת דרכי חינוך חלופיות.

5. הפחדות

אם חשבתם ש"דני'לה תאכל את הבננה'לה, אחרת יבוא שוטר" פס מן העולם - טעיתם. זה כאן וזה חי ובועט. מדהים איך לא חל בזה שינוי. למשל, האבא המנסה למנוע מהזאטוט שלו להתרוצץ ברחבי הקניון, וכשעל פניו הבעה מאיימת הוא שולף את המשפט האלמותי "הנה, הנה, תיכף השומר יבוא לכעוס עליך!", או האמא שמנסה לגרום להרגעת ילדיה המשתובבים בסלון הבית ומסננת מבין שפתיה הקפוצות משפט בסגנון "תפסיקו מיד! תיכף השכן (רצוי כמובן לבחור בשמו של השכן האנטיפת) יעלה לצעוק עליכם!". מיותר להזכיר את הטעות הנפוצה של "חכה, חכה כשאבא יבוא אני אספר לו מה עשית" או את האיום במסווה שאלה - "את רוצה שאני אספר מחר לגננת איך את מתנהגת בבית?".

לעתים זה יותר מתוחכם: בכנות, מי לא שלף את קריוס ובקטוס הידועים לשמצה כדי לגרום לילד לצחצח שיניים? ובואו לא ניתמם, זה לא נעשה רק כדי להסביר לילד באופן מדעי מה יקרה לשיניו אם לא יברישם כראוי. זה נעשה כדי להפחיד. התיאורים המצמררים על החיידקים המעכלים את שיניו, על החורים והסתימות ורופא השיניים והכאבים ו... - כל אלה מגוייסים כדי ליצור פחד אצל הילד ולגרום לו לעשות את מה שנדרש ממנו.

חשוב להבין שהאיומים וההפחדות עלולים לגבות מחירים, לעתים כבדים: האחד - ההורה הפועל כך בעצם מודה, קבל עם וילדו, שהוא עצמו לא מאמין בכוחו ובסמכותו: ההורה מודה שהוא חסר אונים מול הילד שמסרב לעשות את מה שדרש ממנו ושיש מישהו אחר (השוטר, השומר, השכן, הרופא ועוד) שיכול להצליח, יותר מן ההורה עצמו, לגרום לילד להתנהג כראוי. בזה הרגע כאילו וההורה עמד והכריז: אתה יכול לא לשמוע בקולי. לי ממילא אין כל סמכות עליך. למישהו אחר, זר, יש יותר סמכות עליך מאשר לי, ההורה שלך.

הורה שאינו מעוניין לאבד מסמכותו - כדאי שיזהר לא לתרום לכך בעצמו. כשבנוסף לכך האיומים הם חסרי אחיזה במציאות ("השומר בקניון", אם ישנו כזה, לא יבוא לצעוק על הילד) או כשאין שום אפשרות או כוונה לאכוף אותם ("אם אתה לא בא - אני הולכת!") - יש להימנע מהם מלכתחילה משום שעם הזמן הם מכרסמים באמינותו של ההורה.

מחיר נוסף שמתווסף לשימוש בהפחדות הוא המחיר הרגשי שהילד עלול לשלם על ההפחדות הללו. האם לא ברור שילד שחי באקלים של איומים (גם אם אלו איומי סרק בחלקם) עלול לגדול עם פחדים, להפוך לאדם הסובל מחרדה? אוירת "כל העולם נגדי" נטמעה בו בילדותו והוא עלול להתהלך בעולם בהנחה שבכל רגע ומכל כיוון עשויה להיפתח הרעה.

השתדלו להימנע מכך. הפחדות ואיומים אינם תחליף טוב להצבת גבולות.

אין זה סוד שילדים בודקים גבולות, לכן ברור שכמענה לצורך התפתחותי זה של הילדים, רצוי והכרחי שהורים יעניקו גבולות. אך יש הבדלים מהותיים בין הענקת גבולות נכונה ומיטיבה לבין הצבת גבולות המנוהלת בקביעות באופן שגוי. הצבת גבולות כשלעצמה אינה חזות הכל: חשובה לא פחות הדרך בה ההורה מוביל תהליכים חינוכיים תוך הענקת גבולות.

ברור שמדי פעם כל הורה סביר יעשה שימוש גם בדרכים חינוכיות פחות מומלצות, כמו אלה המוצגות פה. כל עוד לא נעשה בהן שימוש על בסיס קבוע, הרי ששילוב מינימלי שלהן לצד יישום מקסימלי של עשרת המרכיבים להענקת גבולות - יקדם באופן המיטבי את יכולתו של ההורה לממש סגנון הורות סמכותי ומיטיב.

הכותבת היא יועצת חינוכית-התפתחותית M.A, עוסקת בהדרכת הורים, טיפול CBT ואימון. מחברת הספר "הורות מובילה - בניית סמכות הורית בגיל הרך ". לעמוד הפייסבוק של דפנה לחצו כאן