זה תלוי רק בכם: 3 צעדים בדרך אל האושר

בואו נדבר על סבל. בואו נדבר על מה שהורס לנו את החיים ועל איך אנחנו הורסים לעצמנו את החיים. לא טוב לך עם בן הזוג שלך. נמאס לך מהעבודה המשעממת. את לא יכולה יותר לספוג ביקורת מאמא שלך. אתה פוחד מהבוס. את שונאת איך שאת נראית. אתה לא אוהב את הדירה שבה אתה גר. ואת מאסת כבר בחיים הקטנים שלך. אתם סובלים. פשוט סובלים.

אבל לא נולדנו לסבול. ולא נועדנו לסבול. זה לא כתוב בשום מקום, לא מחויב המציאות. ממש לא.

עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו

מהכתבות הקודמות בסדרה:

זה אפשרי: איך להתגרש בלי לפגוע בילדים  

אל תישארו לבד: כך תצליחו להיפרד לתמיד מהבדידות

בלי תירוצים: אל תוותרו על הזוגיות שלכם

למה להישאר במקום שלא טוב לנו?

אז למה אנחנו ממשיכים לסבול? למה אנחנו לא משחררים את הסבל ואת עצמנו? מי קבע שאנחנו אמורים להישאר במקום שלא טוב לנו בו? מי מחייב אותנו להמשיך ולהיות עם אנשים שרע לנו בחברתם?

מי קבע? מי מחייב? נכון, אנחנו. אנחנו אומרים זאת לעצמנו מדי בוקר ואנחנו משכנעים את עצמנו מדי ערב שאין מה לעשות, שאין שום אופציה אחרת. כי אנחנו פוחדים, כי התרגלנו, כי אמרו לנו שככה זה בחיים ושהחיים קשים, ושצריך לעבוד קשה. ותפסיקי להתפנק, ואל תתבכיין לי, כי בסוף תישארו לבד.

אבל רגע, אנחנו רוצים להיות מאושרים, לא? ברור שאנחנו רוצים להיות מאושרים. אבל איך נהיה מאושרים אם בחרנו בסבל?

איך תהיי מאושרת אם את נשארת עם גבר שמזלזל בך, מעליב אותך, לא מעניק לך את האהבה שאת זקוקה לה וגורם לך לפחד, לבכות או להתייאש? ואיך תהיה מאושר אם אין לך שום חשק לקום בבוקר לעבודה המשמימה שלך או לראות את הפרצוף החמוץ של הבוס שאף פעם לא מפרגן לך?

מה אתם חושבים לעצמכם, שהשינוי יבוא מהשמים? שהוא יגיע מעצמו? לא, זה תלוי בכם. רק בכם, ואם לא תפעלו זה לא ישתנה. אם תישארו עם הסבל, אם תמשיכו בחייכם ולא תעצרו ותבחנו אותם מחדש, האושר לא יגיע. ובגיל 40, 50 או 70 תביטו לאחור ותאמרו לעצמכם בצער: איך בזבזתי את החיים. איך פספסתי את ההזדמנות לשנות אותם.

זה לא חייב להיות ככה. אפשר, ומותר ואפילו רצוי להיות מאושרים. אז למה אתם מחכים? צאו לדרך.

שלוש תחנות בדרך אל האושר

הכרה. התחנה הראשונה היא ההכרה בסבל. להודות שרע לי, ולהבין שזו לא גזירה משמים אלא גזירה מעשה אדם, והאדם הזה הוא אני. רק אני אחראי לזה שאני סובל, סבלתי ועוד אסבול ויהיה לי רע אם לא אחליט שדי, נמאס לי, אין לי יותר חשק להיות כאן.

החלטה. התחנה השנייה היא כמובן ההחלטה. להחליט שאני לא מוכן יותר לסבול, שאני בוחר לעצור את זה, כאן ועכשיו. שאני מסכים לשחרר את המועקות, הלחצים והדאגות, ולסלק את הסבל, כל סבל, מחיי. כי אני מאמין שנועדתי ליהנות, שהחיים זה כיף, שמחה והתלהבות, ולא עוגמת נפש או מפח נפש.

פעולה. התחנה השלישית היא הפעולה עצמה. להיפרד מבן הזוג, החבר, אפילו הבעל. לעזוב את הבוס, להתפטר מהעבודה ולחפש מקום חדש או לשנות כיוון בחיים. נכון, מפחיד לצאת לדרך חדשה, לבחור באי הוודאות על פני המוכר והידוע, אבל אם המוכר והידוע רע - אין שום סיבה שאמשיך להחזיק בו.

בסופו של דבר, אני זה שאשלם את המחיר. האמת שאני כבר משלם את המחיר, אבל המחיר עלול להיות כבד הרבה יותר ככל שהשנים חולפות. כל מיחוש, כאב, או מחלה הוא תוצאה פיזית של סבל נפשי. שלא יהיה לכם ספק.

אל תחכו ליום המחר. צאו לדרך עכשיו. היום. מיד אחרי שתסיימו לקרוא את הטור הזה. כי הזמן עובר מהר והחיים חולפים ביעף, ומגיע לנו לחיות טוב, ליהנות, לשמוח. להיות מאושרים. מאושרים באמת.