דועא סלימן חטיב עוקפת גם את הפוליטיקה
סלימן חטיב (41) פרצה דרך עבור אתלטיות ערביות-ישראליות והפכה למוסד בענף ולסמל לדו קיום, השבוע היא אפילו זכתה בעיטור בינלאומי על מפעל חייה. אבינעם פורת שוחח עם האתלטית הכי גדולה שיצאה מהמגזר
לפני 31 שנה הצטרפה ילדה בת 10, קראו לה דועא סלימן, למועדון הספורט ברחוב נמסאוי בעיר נצרת. המועדון השתתף בריצות העירוניות והילדה, למרות בקשות משפחתה, החליטה שאין בכוונתה לוותר. כבר בתחרות הראשונה שלה היא ניצחה ונתנה את האות לקריירה שנמתחה על פני 27 שנים.
דועא סלימן הפכה למוסד בפני עצמו באתלטיקה הישראלית. קודם כל, היא הייתה האתלטית הערבייה הטובה ביותר מאז ומעולם בישראל. שנית, במשך השנים, לאחר שנהייתה למודל לחיקוי, הוסמכה למאמנת. שלישית, הפכה גם לחברת הנהלת איגוד האתלטיקה. מעטים האתלטים המשמשים בו-זמנית כרצים פעילים על המסלול וחברי הנהלת האיגוד.
במשפחת סלימן היו 12 ילדים, 9 אחיות ו-3 אחים. הגברים ראו בהשתתפות האחיות בספורט כחריגה מן הנורמה המקובלת. דועא הייתה העקשנית מכולן ועמדה על זכותה. לא רק עמדה, אלא גם רצה. בהיותה בת 14, תלמידת חטיבת הביניים בבית
הספר האיטלקי בנצרת, פרשה כנפיים לכיוון מרכז הארץ. כשרונה הביא אותה עם נבחרת נצרת לאצטדיון האתלטיקה בהדר-יוסף. הריצה הראשונה שלה הסתיימה, איך לא, בניצחון מוחץ. באותה תקופה אימן מועין שומשום, מנהל מחלקת הספורט בעירית נצרת. בהמשך, כשחילקה זמנה בין נצרת והדר-יוסף, הודרכה בידי סטפן קובלסקי הוותיק.
דועא האנרגטית לא הסתפקה באתלטיקה. היא שיחקה כדורסל, כדורגל והתנסתה בענפי ספורט נוספים. בסופו של דבר הייתה צריכה להחליט מהו ייעודה. ההחלטה נפלה על אתלטיקה.
דועא באה ממשפחת מוסלמית ("אף פעם לא היינו דתיים, אבל נתנו כבוד גם לדת"). היא לא הייתה המוסלמית היחידה שהתחרתה, וזוכרת את אחת מחברותיה, ויסאל אבו אחמד, רצה בתלבושת מסורתית מלאה, כולל כיסוי ראש ("במקום רעלה"). "הכי חשוב שהיא נהנתה", אומרת דועא. סלימן עצמה שנחשבה לכשרון גדול, התקשתה להתפתח מכיוון שלא היו בנצרת התנאים האלמנטריים לאתלט כמו אצטדיון ושירותי אפסנאות.
המסקנה העיקרית והמיידית מהמעבר מנצרת לבהדר-יוסף, הייתה התובנה על איכות האימונים. "הבנתי שלא תמיד עבדו אתי בנצרת נכון. כתוצאה מכך הרגשתי עייפה. היו שעות בלימודים שבגלל האימונים נרדמתי". כדי לקדם את הידע האישי שלה היא נרשמה בעצמה לקורס מדריכים במכון וינגייט.
איך הגעת מנצרת להדר יוסף?
"אני רוצה להודות לחסן אלהייב, מנהל בית הספר התיכון, שהיה לוקח אותי לאימונים ברכב שלו".
בגיל 16 החלה לראות עולם כשיצאה לאליפות צרפת. כשהייתה בת 19 דרכו רגליה לראשונה בארה"ב כשנסעה לאליפות העולם במירוצי שדה בבוסטון. כעבור שנתיים, ב-1994 כשהיא בת 21, קבעה בהכטל, בלגיה, את שיאה האישי בריצת 1500 מ', 4:19.91 דקות. בכך דורגה לרביעית בכל הזמנים בישראל, אחרי השיאנית עדנה לנקרי (בת דורה), ענת מאירי, והצעירה בין הארבע נועה בייטלר ממכבי ראשל"צ. באותה שנה גם השתתפה באוניברסיאדה ביפן.
בגיל 23 נישאה. מובן שהחתן בא מתחום הספורט. היה זה חליל עבאס שזכה בשש אליפויות ישראל בקראטה. "בזכותו גם יכולתי להמשיך ולהתחרות באופן רציני אחרי שנולדו לנו ילדים". כיום היא אמא לשלושה ילדים.
דועא, איך את מדרגת את הרצות הערביות בעולם?
"אני חושבת שיש מספיק קבלות לאתלטיות ערביות ברמה גבוהה. בראש ובראשונה, ראדה שועה שזכתה במדלית הזהב בקרב-7, המקצוע הכי קשה באולימפיאדת אטלנטה. והיא באה מסוריה, שם רמת האתלטיקה לא מהטובות בעולם.
המרוקאיות, הטוניסאיות והאלג'יריות, תמיד הרשימו. נאוול אל-מוטאוואקל ממרוקו שזכתה בזהב ב-400 מ' משוכות בלוס-אנג'לס. חסיבה מולברקה (אלופה אולימפית ואלופת עולם לשעבר ב-1,500 מטרים, .א.פ.) ועוד הרבה טובות אחרות. צריך לקוות שגם בארץ יהיו אתלטיות ערביות בצמרת. ג'ומעאן ג'ובראן, ב-100 מ' וקפיצה למרחק שעברה למכבי כיוונים באר-שבע היא בינתיים הבולטות ביניהן".
כיום משמשת סלימן כמאמנת האתלטיקה של אחי נצרת בצוותא עם המאמן היהודי, מארק בלייכמן. "אין דו קיום יותר גדול מאשר בקבוצה הזו. 50 ערבים ו-50 יהודים. האתלטים שלנו זכו ויזכו בתארים".
על המלים "דו קיום", ביססה התאחדות האתלטיקה האירופית את החלטתה להעניק לדועא, השבוע, את עיטור "מנהיגת נשים". איגוד האתלטיקה ו"אתנה" המליצו, ההתאחדות האירופית קיבלה את ההמלצה ברצון רב. העיטור הוענק בשבוע שעבר בטקס במלון בתל-אביב והתקבל בפרגון רב מקרב אנשי האתלטיקה שפירגנו ב"לייקים" רבים בקבוצת הפייסבוק, "אתלטיקה - מלכת הספורט". מגיע לה.
לפנייה לכתב/ת 
