אין תקווה: מי הכוכב הבא במוזיקה המזרחית?

פאר טסי ואיתי לוי הם המתחרים הנוכחיים על התואר "הכוכב הבא בז'אנר המזרחי". על פניו, מדובר בתחרות לא שווה. בעולם המוזיקה, שבו הרבה פעמים המראה בא על חשבון האיכות, לוי לכאורה לוקח בגדול כי יש לו מעריצות שאוהבות אותו בעיקר בגלל ה"לוק" שלו. טסי לעומת זאת הוא זמר אולד סקול. אותו אוהבים הגברים מהשכונות ששומעים מוזיקה מזרחית - לא כי היא טרנדית, אלא כי זו הנשמה שלהם וטסי הוא אחד מהם. הוא נראה כמוהם, שר בצורה מדויקת ומבצע שירים שהם אוהבים לשיר. בלי פוזות מיותרות. באנלוגיה פשוטה - טסי הוא דודו אהרון ולוי הוא משה פרץ.

לפני חודשיים הוציא לוי את אלבום הבכורה שלו "מה עובר עליך". כשיצא, הענקתי לו כאן שלל מחמאות. זה אלבום טוב שחשף זמר מוכשר שיש לו את כל הכלים להצליח. השבוע הוציא טסי את אלבומו השני "כוחה של אהבה". האזנתי לאלבום של טסי ובמקביל ראיתי השבוע את לוי מופיע בחתונה. אז למי מביניהם, לדעתי, באמת יש סיכוי להצליח?

"כוחה של אהבה" של טסי הוא אלבום שפונה לקהל שנושם מוזיקה מזרחית. לא הקהל שנסחף אחרי להיטים ורץ אחרי טרנדים. אבל לצד זה גם לא קהל המיינסטרים. השיר "דרך השלום" מתוכו, עליו כתבתי כשיצא כי מדובר בשיר ענק ומצוין, הפך ללהיט הגדול הראשון השנה בז'אנר המזרחי. מאז יציאתו שומעים אותו מבעד לכל מכונית חולפת ואירוע משפחתי. מהשבוע הוא גם השיר שהכניס את טסי לראשונה לפלייליסט של גלגלצ, שם זיהו כמעט מייד שמדובר בלהיט שטח ענק ולכן נתנו לו כעת רוח גבית בעלת משמעות עצומה לתדמיתו של הזמר.

עם זאת, גם טסי נופל למלכודת הקיטש של המוזיקה המזרחית: שילוב שיר על אמא באלבום, הפעם בגרסת בקשת סליחתה. יש לו גם שיר בשם "בואי ניפגש", שזהה לשמו של הלהיט הענק של דודו אהרון. שיר אהבה על עוזבת-חוזרת גם ישנו באלבום ושמו "הקרח והאש" ומסתמן שהלוך-חזור זו מגמה שמאפיינת זוגות לפי כותבי הז'אנר המזרחי. ובשאר האלבום? עוד שירי אהבה שלא נגמרים ששמענו כבר במיליון ורסיות אחרות. אך עדיין מדובר באלבום מהוקצע, מופק היטב וניכר שעשו עבודה גדולה עם טסי באולפן כדי שישמע כמה שפחות דומה ווקאלית לאייל גולן, אך לא תמיד הצליח להם.

איתי לוי, לעומת זאת, הוא מקרה עצוב של בחור סופר-מוכשר שהכל מוגש לו על מגש של כסף אבל בהתנהלותו הוא לא מעניק לעצמו שום צ'אנס אמיתי לפרוץ בגדול ולהיות מעבר לזמר של להיט גדול אחד - "כמעט שיר אהבה". השבוע הוא הופיע בחתונה שהייתי נוכח בה. לא יודע ממי מהזמרים הוא למד או את מי הוא מחקה אבל כשהוא עלה לבמה, לוי התגלה כמלך המניירות שגורמות לתחושה של התנשאות, עם תנועות גוף וסלסולים מיותרים שנועדו רק להראות את המנעד הווקאלי שלו אבל אין בהם שום טעם.  

זמר שרוצה להצליח לא יכול לעשות "דאווין" ולצפות שהקהל בשנת 2014, ששבע מזמרים מזרחיים, יקנה את השטיק הזה. זמר אמיתי לא צריך להוכיח שיש לו קול יפה. הוא פשוט שר ונותן לקהל לשפוט. עודף סלסולים זה לא פחות חמור מלא לדעת לסלסל בכלל ולדעתי מעיד על בעיית ביטחון עצמי. התחושה במקרה הזה הייתה שכגודל הציפייה מהזמר, כך גודל האכזבה.

מסקנתי היא, שבסופו של דבר, אף אחד מהם לא יהיה "הכוכב המזרחי הבא" שיזכה לחיבוק מהעם כולו. יודעים מה? גם לא בטוח שבתוך הז'אנר המזרחי עצמו.

ואגב, באותה חתונה הופיע גם דודו אהרון. אחד שאפשר ללמוד ממנו שיעור או שניים באיך להופיע ולעשות שמח. את הצלחתו הוא הרוויח בזכות.

הזמר המעולה שאתם לא מכירים

חיים ישראל ממשיך לעשות עבודה נהדרת והוציא השבוע את "אני חוזר" - סינגל ראשון מאלבומו הבא, ה-14 במספר. שיר מרגש, עם טקסט מצוין שמספר את סיפור חייו של ישראל, מהזמרים המוערכים בתעשיית המוזיקה.

המקרה של ישראל מדגים עד כמה תעשיית המוזיקה והתקשורת מנותקים מהשטח ומהנעשה במגזר הדתי (ולא רק) שם הוא כוכב ענק. בשנתיים האחרונות הוא הוציא אלבום כפול ומעולה שהסינגלים מתוכו "סודות חיי" ו"כוכבים" הם להיטים אדירים. אך דווקא במיינסטרים לא נתנו להם צ'אנס. ראוי והגיע הזמן שגם זמרים דתיים יקבלו הכרה ויצאו ממשבצת תת הז'אנר הדתי ויפסיקו להיות מודרים כי ההפסד הוא רק של הקהל החילוני שאינו נחשף לזמרים נהדרים כמוהו ובעיקר לשירים שעוסקים בעוד נושאים מעבר ליחסים בינו לבינה, גם אם זה קשור למילה הגסה - אמונה.