מחפש חום וקרבה: הגיבור של סמי ברדוגו
כשהוא נע במרחב ובזמן הופך מרסל בן חמו, גיבור ספרו של סמי ברדוגו "סיפור הווה על פני הארץ", לסמל לשאלת הקיום האנושי. העובדה שהוא כלוא בתוך בועה נפשית שלא מאפשרת לו לפתח ולשמר מערכות יחסים, מעלה את השאלה האם הוא חלש או שמא מדובר במחאה חברתית חתרנית
המפגש עם יצירתו של סמי ברדוגו מסבה בכל פעם מחדש הנאה אינטלקטואלית לא מבוטלת. תמיד מונחת בבסיס הסיפורים שלדה רעיונית עשירה שמתמסרת בחדווה לפרשנות. הפעם ברדוגו העז לארגן את מרכיבי כתיבתו במתכונת מאתגרת במיוחד - הוא מתקיף הן בצורה והן בתוכן את מרחב הביניים המושהה שנוצר בתהליכי הכתיבה והקריאה ומציב סימני שאלה לגבי כוחם המנחם והמאחה.
סמי ברדוגו הוא הוא סופר שכתיבתו תמיד טוטלית ואינטימית. הוא צולל לנפש של גיבוריו בהתמסרות ולהט גדול. הרומן האחרון שלו "סיפור הווה על פני הארץ" הוא אולי האינטימי ביותר שלו עד כה. אפשר לפגוש בו את התבניות והמוטיבים המוכרים שלו כמו השפה השבורה, המזרחיות בפריפריה, המיניות העצורה ותחושת חוסר השייכות לזמן הנוכחי ולהוויה הישראלית.
מרסל בן-חמו, גבר בן 48, גדל בישוב נידח בשפלה עם אחותו ואביו. אמו מתה כשהיה בן שנה וכעת אחותו מגדלת לבדה את בנו בן השש שנולד לאם פונדקאית. מרסל חי לבד בדירה שכורה, עיסוקו בכתיבה לא לגמרי ברור, אבהותו רופפת והוא סובל ממחלת לב. מתוך חייו הארעיים הוא מבקש למצוא לעצמו אחיזה בעולם, "חשתי שעלי לזוז ולראות מדוע אי אפשר להשתנות". הוא יוצא למעין מסע במקומות שבהם התגבשה אישיותו. בתחנות השונות משוחזרות חוויות ילדות ונעורים שמנסות להחיות את ההווה ולטעון אותו במשמעות.
אופיו העצור של מרסל בולם אותו מלהשיג את תחושת השייכות והקרבה שהוא מחפש אנושות. מצד אחד, הוא מתקנא במי שמציעים קבלה אותנטיות ושייכות, כמו העיתונאית הערביה מאום-אל-פחם, המתפללים בבית הכנסת של אביו או הקיבוצניקים החסונים ממלכיה. מאידך, הוא מפקפק במוצקות שייכותם. בהגיעו לבית דגן הוא מוקסם מפשטות המקום ותושביו. הוא תוהה "האם הייתי עושה לי פה בית? איך יתכן שבוערת בי כמיהה בדיוק לזה ואיתה מופיע פחד".
החרדה והאכזבה שנערמות גוררים אותו לפגיעה אלימה בעצמו. בכל אחת מהתחנות מרסל פוצע את עצמו בסכין שהביא עימו מהבית וככל שהדרך מתארכת מתרבים החתכים.
.
יתמות והעדרו של של הורה היא תבנית מוכרת בסיפוריו של ברדוגו. לרוב זהו האב שנעדר באופן סמלי או קונקרטי.
בספר הנוכחי מי שחסרה היא דמות האם והעדרה מחולל תהום הרסנית. למרות המאמצים שעושים אביו ואחותו לעטוף את מרסל באהבה ודאגה, אביו מעדיף את אחותו והוא נותר בתוך אינות גדולה שמחפשת תיקון.
הוא חי בבועה נפשית שחסרה את היכולת לפתח ולשמר יחסים משמעותיים עם הזולת כולל עם בנו. נפשו המעוכבת לא מסוגלת להכיל את החדווה והתוקפנות שכרוכים במגע עם האחר. מרסל טעון בלא מעט עוררות מינית, אך היא, ברובה, מציצנית או מפונטזת. כשנוצרים מגעים מיניים הוא פאסיבי, נסוג ומתקשה להתמסר למגע מלא.
הדרך של מרסל ממצפון לדרום היא רק לכאורה מסע. הספר מזמין את הקורא לז'אנר ספרותי מוכר שבו לעצם התהליך יש משמעות מזככת, אך באופן פרדוקסלי הרצף הגאוגרפי והכרונולוגי שבו הגיבור נוסע ממקום למקום אינו מוביל לגאולתו, אלא להתפוררות נפשית ופיזית שהולכת ומעמיקה.
מרסל נוסע כדי להבין את מהות קיומו במרחב ובזמן. למקומות ולדקות החולפות בשעון מכוניתו יש בעיניו כוח מאגי מעצב. הם מואנשים בתכונות מפלצתיות או מרגיעות ותודעתו מתעכבת ארוכות בתאורים המנסים למשש את ההויה החמקמה הזו "גם את הזמן ראיתי, זיהיתי אותו חומק אלי ומבקש ממני לא להתעייף. כמעט דיבר איתי בשיחה פרטית והצטרף אל גופי המכורבל".
מעבר לשימוש המתריס בז'אנר ספרות המסע, ברדוגו מתכתב באירוניה מסוימת גם עם כמה איקונים ספרותיים עבריים כשהבולט שבהם הוא עמוס עוז וספרו "פה ושם בארץ ישראל". עוז אפילו מתגלם בספר בדמותו של סופר זקן מחולדה שממנו לומד הגיבור לאהוב את הספרים ואת הכתיבה. לרגעים נדמה שבספרות הוא מוצא את יעודו, "אני רוצה להשאר, הארץ הישראלית מתחברת אלי פה". אבל בסוף הפרק הנוגע ללב אפשרות הכתיבה שהייתה לו לבית מתפוגגת בהבנה צורבת, "שסופרים לא מעטים או שהם נדרסים על ידי אחרים או שהם נהרגים בתאונת דרכים של עצמם".
יותר מכל מחייה הספר את דמות היהודי הנווד התלוש. מחשבות אובדניות, לקות מינית מזוכיזם ועכבות רגשיות הם המאפיינים המובהקים של הגיבור הספרותי במודרניזם ההעברי. רוחם המיוסרת של גיבורי ברדיצבסקי ברנר וגנסין התגלגלה לתוך הגיבור של ברדוגו שלא מוצא מנוח לנפשו. דמות התלוש היהודי האירופי הופכת לישראלי ממוצא מזרחי, אבוד ונטול שורשים שלא מוצא את מקומו לא בחיק הקהילות הפריפריאליות ולא בחיק העיר המודרנית.
ברדיצ'בסקי תאר את דמות התלוש: 'זר שם וכאן; זר הוא בעולם ובחיים' וברדוגו פוגש אותו שוב אחרי מאה שנים, " ישראלי ויהודי חלש למדי, אחד כזה לא מתאים" ורומז שהפתרון הציוני לא צלח עבור כולם.
השפה השבורה והלא תקנית של ברדוגו היא אחד מסימני הכר המובהקים שלו. לרוב היא מסמלת את הזרות וההתנכרות שחשים גיבוריו לאתוסים התרבותיים ההישראליים. בספר הנוכחי השפה המפורקת אינה רק מטאפורה לשוליות חברתית, היא מגלמת בצורתה את מצבו הנפשי הסדוק של הגיבור. פירוק השפה הוא תהליך רגרסיבי שמוותר על הקוד המארגן את התקשורת - זהו מהלך תוקפני שהופך את השפה לכלי נשק שהולם ופוצע את הקורא בדיוק כמו הסכין שבה הגיבור חותך את בשרו.
ברדוגו מפרק את התחביר בוחש ומלחים תבניות לשוניות שיוצרות דקדוק פנימי אידיוסינקרטי, כמו "מתי בדיוק התארע פה משהו", או "לכן אני מזיז ממנו את ההסתכלות" - ולמול זה יש משפטים נהדרים, כמו "והשנה הזאת הייתה גם היא ילדה, כלומר לא ילדותית אלא רכה וצעירה, שמנמנה ותפוחת שעות".
התנועה הסגנונית הזו בין ליריות יפיפיה למשפטים שבורים וסתומים שמצליפים בחושים, מחקה את התנועה הנפשית של מרסל שנע בין התפעלות אסטתית מהעולם לבין יאוש מר. הפואטיקה של ברדוגו כמו תמיד מהפנטת. היא מורכבת עשירה ודחוסה ומחייבת קריאה איטית עמוקה וחוזרת כדי להיחשף ללא שיור במלוא יופיה.
אפשר לחלץ מהסיפור אמירה פוליטית התוהה לגבי מידת השייכות של קבוצות אתניות שונות למרחב הגאוגרפי הארץ ישראלי, אבל נראה שיותר מכל, ברדוגו מעלה שאלות אקזיסטנציאליסיטיות אוניברסליות, לגבי אפשרות הקיום האנושי. המסע של מרסל מתנהל בתנועה דיאלקטית שבה הוא מסמן אפשריות קיום ואז שומט אותם שוב ושוב. הערעור המתמיד והמכאיב עשוי להיות תולדה של מגבלות אישיותיו של הגיבור, אך נדמה שברדוגו מסמן את החולשה כאפשרות של מחאה חתרנית נגד מוסכמות חברתיות ופוליטיות, מחאה שהמחיר האישי המוצמד לה אכזרי ומשתק.
"סיפור הווה על פני האֶרץ", מאת סמי בֶּרדוגו. הוצאת הספריה החדשה/ הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה. 253 עמ'.
