"וינסנט הקדוש": נשען על ביל מארי
חברות בין גבר זועף לילד עומדת בבסיס הסרט "וינסנט הקדוש" - לא מדובר ברעיון חדש והתסריט שבלוני למדי, אבל הפרסונה הנונשלנטית של ביל מארי מצילה אותו מרגשנות יתר ומייצרת קומדיית אינדי חביבה
הפעם האחרונה שבה ביל מארי הופיע בתפקיד הראשי ב"סרט של ביל מארי" היתה לפני תשע שנים בסרטו של ג'ים ג'ארמוש "פרחים שבורים". מאז היו לו לא מעט תפקידי משנה, ובעיקר תפקיד אחד חביב, בסרט הבינוני "הייד פארק על ההאדסון" (2012) שבו גילם את הנשיא רוזוולט.
עוד ביקורת סרטים בערוץ הקולנוע :
נדמה כי קסמו של מארי הוא בתחושה שהפרסונה הקומית שלו אינה נבדלת משמעותית מאופיו של השחקן בחייו. אותו סרקזם נינוח, התרסה נונשלנטית נגד כל מי שמנסה לכפות עליו התנהגות מיושבת, וסוג של חום אנושי מתחת לשכבות הציניות והמודעות העצמית. התחושה הזו נסמכת על סגנון המשחק חסר המאמץ של מארי ועל שלל עדויות תומכות ומתועדות מהופעותיו הספונטניות והמפתיעות בחייהם של אנשים מהשורה.
"וינסנט הקדוש" ("St. Vincent") משתמש בפרסונה זו, וממקם אותה בפאזה של אדם הנמצא בתחילת הפרק האחרון של חייו. זו קומדיית אינדי מהסוג הלא מאתגר. היא עוסקת בבני אדם ויחסיהם ומכילה מידה מסוימת של קשיים של "חיים אמיתיים", אם כי לא בדרך שתסכן את יכולתו של הקהל לצאת עם חיוך על הפנים.
העלילה עוסקת בקשר אמיץ הנרקם בין גבר מבוגר ולמראית עין לא סימפטי וילד המוציא ממנו את המיטב. הרעיון אינו מקורי במיוחד (מ"הנווד והילד" של צ'ארלי צ'אפלין ועד "סנטה בשקל" עם בילי בוב ת'ורנטון), אבל מארי הוא בדיוק האדם לתפקיד. זה לא אחד מתפקידיו הגדולים, מדובר בלא יותר מקומדיה חביבה, אך בהתאם למתכונת של סוג סרטים זה, הוא מקיים את מה שהוא מבטיח.
ההיכרות הראשונית של הצופים עם וינסנט (מארי) אינה מבשרת טובות. הוא אדם בודד החי בביתו המוזנח (עבודה של מעצבת התפאורה הישראלית ענבל וינברג) ומעביר את זמנו בשתייה והימורים. בהופעתו הוא מוזנח, במזגו כעוס וממורמר, ומצבו הכספי, כפי שמתברר בתוך זמן קצר, על סף התרוששות – יש לו חוב לסוכן הימורים חביב עם סבלנות שעומדת לפקוע. הנוכחות המיוחדת של ביל מארי נדרשת כדי שדמות זו לא תהיה מאוסה באופן מיידי ומוחלט. כחברה מארחים לו החתול פליקס שאותו הוא מגדל, וזונה רוסיה והריונית בשם דאקה (נעמי ווטס) שפעם בשבוע מחממת את יצועו.
לבית הסמוך עוברים שכנים חדשים. אם גרושה בשם מגי (מליסה מקארת'י) ובנה בן ה-12 אוליבר (ג'יידן ליברהר). האם מנסה התפרנס מעבודתה כאחות ונדרשת לשעות נוספות. אף שהמפגש הראשון בין השכנים רחוק מלהיות נעים, אין לה ברירה אלא לשלם לגבר הלא סימפטי על מנת שישמור על בנה.
אוליבר הוא ילד אינטליגנטי אבל עדין ומיושב מדי. המפגש עם הגבר הלא אחראי יוסיף לו את הפלפל החסר. השיעורים שלהם יזכה מווינסנט הם בהלכות הימורים, ביקורים במקומות שילדים לא אמורים להיות בהם, וטכניקות הגנה עצמי שיוכיחו עצמן כיעילות.
הצדדים הלא צפויים באישיותו של וינסנט, שהם כמובן הצפויים ביותר בסוג סרטים זה, יתחילו להתגלות. האישה המאושפזת בהוסטל שבה הוא מטפל במסירות (מעניין מי זו יכולה להיות?), הרקע האישי שלו. כיצד, אם כן, ניתן להגדיר את הדמות שיש הבדל כה ניכר בין החוץ והפנים שלה?
הרעיון לתסריט עלה במוחו של הבמאי תיאודור מלפי כשבתו קיבלה משימה בבית הספר הקתולי שאליו היא הולכת: למצוא אדם שהם מכירים בחייהם ושניתן להגדיר אותו כ"קדוש". מלפי, שזה סרטו הראשון כבמאי, לקח את המשימה לתשומת ליבו, ובנה מהלך עלילתי שבו אוליבר מקבל משימה דומה מהכומר המשמש כמורה (כריס או'דאוד) בבית הספר שבו הוא לומד. המשימה מתחברת לשמו של הסרט שנדמה בהתחלה ככותרת אירונית, ומתגלה כביטוי ישיר של כוונת הסרט והבמאי.
בנקודת האמצע של הסרט יתרחש מפנה עלילתי כפול שיאתגר את וינסנט. מפנה זה ישפיע על אופן התנהלות שלו, ויוביל אל כמה רגעים בעלי פוטנציאל להשתפכות אמוציונלית, שמנוטרלת, למרבה המזל, באמצעות סגנונו המאופק של מארי.
הכימיה המוצלחת בין הילד החביב למארי היא מעלתו העיקרית של הסרט. התסריט שבלוני למדי, ובתנועתו לעבר הסיום הוא מנסה לסחוט באופן כמעט ברוטלי את הרגש מהצופים. אך אלו לא בהכרח רגעיו המוצלחים של הסרט. זהו, לטוב ולרע, המופע של ביל מארי. עם רגעים של הומור פיזי, תגובות זועפות שמעוררות בצופים רגש חיבה לדמות, וילד חמוד בתור סיידקיק.
