המבחן של איזנקוט
רוב אלופי המטכ"ל ומפקדי השדה הבכירים בצה"ל סבורים שגדי איזנקוט הוא בחירה נכונה לכהן כרמטכ"ל בעת ובתנאים הנוכחיים. אבל האם איזנקוט יוכל להוביל שינוי בתפישת ההפעלה של הצבא כולו באופן שיהפוך את צה"ל להתקפי יותר?
גדי איזנקוט ייכנס לתפקיד הרמטכ"ל ה-21 בתנאי פתיחה כמעט אידיאליים. בתולדות צה"ל לא היו מועמדים רבים לרמטכ"לות שהיה סביבם קונצנזוס כמו שיש סביבו. אפילו נתניהו, שהיסס כי סגן הרמטכ"ל הנוכחי היה קצת "חלבי" לטעמו, לא התעקש כשנוכח ששר הביטחון משה יעלון משוכנע שהוא האיש ושהוא נחוש להציגו לממשלה כמועמדו להחלפת בני גנץ. יעלון הציג כגיבוי לעמדתו את תמצית חוות הדעת של בכירי צה"ל ומערכת הביטחון בעבר שעמם נועץ לאחרונה. אולי גם זה השפיע על נתניהו.
בתמונה הבאה: בטיסה חזרה במסוק מטקס האזכרה לדוד בן גוריון בשדה בוקר הציג יעלון לאיזנקוט את הטקסט הבא בטלפון הנייד שלו "אנחנו מתכוונים להודיע שנבחרת להיות הרמטכ"ל הבא". איזנקוט הגיב בחיוך גדול.
בעניין האחרון יש מי שמטילים ספק אם איזנקוט הוא האיש שיידע לעשות את השינוי הנחוץ בתורת ההפעלה של צה"ל. שינוי שיאפשר הכרעה חד-משמעית והרתעה ארוכת טווח בעימותים הצפויים עם חיזבאללה, חמאס ואולי גם עם דאעש וג'בהאת א-נוסרה. יש פוליטיקאים בעמדות מפתח, בכירים במערכת הביטחון וגם אזרחים מן השורה שמצביעים על איזנקוט כשותף מלא לתכנון ולניהול שתי מערכות צבאיות - מלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן" - שלא הושג בהן ניצחון חד-משמעי.
ועדת וינוגרד ציינה לטובה את תפקודו כראש אגף מבצעים במלחמת לבנון השנייה. הוא הבין מיד בהתחלה שמדובר במלחמה והציע (אולי אפילו דרש) מהרמטכ"ל דאז דן חלוץ לגייס מילואים בהיקף נרחב ולהפציץ תשתיות אזרחיות וצבאיות בלבנון. חלוץ דחה את ההצעה לגייס מילואים וכשגויסו לבסוף היחידות אחרי שלושה שבועות מלחמה, הן נכנסו ללחימה לא מצוידות ולא מאומנות כראוי, ועם שיטות לחימה לא מתאימות. מטרות התשתית לא הופצצו משום שראש הממשלה דאז אהוד אולמרט לא אישר מחשש לתגובת הממשל בוושינגטון.
איזנקוט צדק. הוא גם צדק בביקורת שמתח אחרי אותה מלחמה על היבטים נוספים של ניהול הלחימה ביבשה שלא היו לרוחו. אבל בה במידה אי אפשר להתכחש לעובדה שכראש אגף המבצעים הוא היה אחראי כמעט כמו הרמטכ"ל וכמו האלופים האחרים למחדלי ולקלקולי "התמרון" (הקרב הקרקעי) במלחמה. יש מי שטוען היום כי חלק מאותם קלקולים התגלעו גם ב"צוק איתן", מערכה שגנץ ואיזנקוט תכננו וניהלו, ואף היו גורם משפיע רב עוצמה על שר הביטחון והקבינט.
ב"צוק איתן", כמו במלחמת לבנון השנייה (ומבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" לפניה), העדיף צה"ל להשיג את יעדי המערכה באמצעות אש-מנגד (מרחוק), ולא באמצעות תמרון אגרסיבי. המבקרים טוענים ששבשני המקרים האש לבדה לא הביאה לתוצאות הרצויות. חיל האוויר השיג תוצאות נקודתיות מרשימות אך לא היה מסוגל להשמיד את המנהרות ולהפסיק את שיגור הרקטות לעורף ישראל. כך גם האש המדויקת מהקרקע ומהים. התמרון הקרקעי התאחר, היה מסורבל, ועבר שינויים ואלתורים שהאריכו את משך הלחימה ללא צורך.
הביקורת העיקרית על המטכ"ל של גנץ ואיזנקוט היא שהעדיפו לא לקחת סיכונים הכרוכים במהלכים קרקעיים מהירים לעומק השטח ברצועה, אל מעבר לקליפת ההגנה שהקימו חמאס והג'יהאד האיסלאמי, ובכך ויתרו למעשה על היכולת להשיג הכרעה ובאמצעותה הרתעה ארוכת טווח. הסיבות לכך, לדברי המבקרים, הן חשש יתר מאבידות בקרב הלוחמים שגרם להתארכות הלחימה וליותר נפגעים. החשש היה שמהלכים אגרסיביים מדי על הקרקע יביאו לחץ מדיני להפסיק ולהימנע מפגיעה בלא-לוחמים, כדי לא להגיע לבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה.
איזנקוט עצמו הראה בקריירת הלחימה שלו שהוא חסיד "שיטת המנופים הלא-ישירים", מאסכולת אהוד ברק, שנועדה להרתיע את האויב ולהביא להפסקת הלחימה. גישה כזאת אף פעם לא יכולה להביא להכרעה פיזית. בעיקר לא של צבא לא סדיר.
מדוע כל זה רלבנטי היום? מפני שבישראל לא נהוג לערוך שימוע פומבי בפרלמנט למועמדים לתפקיד בכיר בממסד הביטחוני-מודיעיני, כמו בארצות הברית למשל. לכן מי שמנסה להעריך את מדיניות ושיטות הפעולה של הרמטכ"ל הבא יכול להגיע למסקנות רק דרך ניתוח מעשיו ועמדותיו בעבר.
האתגרים שיעמדו בפני איזנקוט אינם סוד. בראשם שינוי תפישת ההפעלה של הצבא כולו באופן שיעשה את צה"ל תוקפני והתקפי, ומסוגל יותר מבעבר להכריע אויב א-סימטרי. חיל אוויר יוצא דופן באיכות ביצועיו, וגם קהילת המודיעין שעברה מהפך לטובה ויודעת לשרת טוב מבעבר את הלוחמים, אינם יכולים לספק את הסחורה לבדם. נחוצה "רגל מסיימת על הקרקע" ואיזנקוט יצטרך למצוא או להמציא אותה לפני שתפרוץ מלחמת לבנון השלישית מול חיזבאללה ואולי גם סוריה.
איזנקוט הוא אחד האדריכלים הראשונים והמובילים של "דוקטרינת הדאחייה", הגורסת פגיעה משמעותית וכואבת באמצעות כוח אווירי בכל נכסי הצד השני בלבנון כדי להביא לקיצור הירי על עורף ישראל. הבעיה היא שכוח אווירי לבדו לא יספיק ואיזנקוט יצטרף להוסיף לו פעילות קרקעית מהחזית ועד העומק האסטרטגי של האויב.
האתגר השלישי הוא קיצוצי התקציב, באמצעות הקטנת הצבא תוך שמירה על כשירות ומוכנות מלאים. המפקדות המנופחות הן קפלי השומן שעדיין אפשר וצריך לקצץ בהן כדי להתמודד עם סביבה תקציבית עוינת.
האתגר הרביעי הוא פיתוח שיטות ואמצעי לחימה חדשים ויעילים, בהגנה ובהתקפה, כדי שאפשר יהיה להתמודד במינימום שחיקה (אבידות ונזקים) עם האיסלם הג'יהאדיסטי בגבולות. דאעש וג'בהאת א נוסרה אמנם נמצאים כבר על הגדר או בקרבתה ברמת הגולן ובסיני, אבל משיקולים אסטרטגיים שלהם איננו נמצאים כרגע בראש מעייניהם. צריך, לכן, לנצל תקופה זו כדי להיערך ללחימה עם אויב שאין לו כתובת ברורה ולכן קשה לפגוע בנכסיו הצבאיים באש-מנגד מבלי לפגוע בחפים מפשע ובנוסף לכך יש בקרב לוחמיו רבים הנגועים ב"משאלת מוות" ולכן קשה להרתיעו.
אתגר נוסף הוא שימור ופיתוח יכולות "הזרוע האסטרטגית הארוכה", בין השאר כדי לנטרל סכנה מוחשית ומיידית הנובעת מפרויקט הגרעין הצבאי באיראן.
האתגר השישי הוא לבנות מטכ"ל מקצועי ומגוון שבין האישים בו שוררים אמון ונכונות לפתיחות מחשבתית. איזנקוט ידוע כמי שלא חשש להביע את דעתו גם כשהדבר סיכן את קידומו בצבא. אפשר להתרשם שהוא אינו היחיד שניחן בתכונה זו בקרב האלופים הנוכחיים. המבחן שלו יהיה אם יידע ויוכל לקיים סיעורי מוחות וחילוקי דעות פתוחים עם אנשים מקצוענים ודעתנים אלה ולשכנעם לפעול בדרך המקובלת עליו. זה לא יהיה קשה לו מדי. הודות לשיתוף הפעולה החברי בינו לבין גנץ גם בנושא המינויים ימצא איזנקוט כבר בתקופת החפיפה צוות אלופים טוב שיודע לעבוד איתו בהרמוניה ומעריך אותו.
בעתיד הקרוב צפוי סבב מינויים נוסף של אלופים בעלי ניסיון קרבי וחשיבה מקורית שהופגנה בכמה הזדמנויות, שיתמנו לתפקיד שני בדרגת אלוף: יאיר גולן כסגן רמטכ"ל, ניצן אלון כראש אגף מבצעים והאלוף נועם תיבון כאלוף פיקוד מרכז.
עם מטכ"ל כזה, ועם משבים חמים של רוח גבית מכיוון הדרג הפוליטי, יש לאיזנקוט הגולנצ'יק סיכוי לא רע לעמוד בציפיות: לשמר את היתרונות היחסיים שהקנה גנץ לצה"ל ולהוסיף עליהם נדבך יצירתי-התקפי ביבשה.
לפנייה לכתב/ת 
