הקורקבן הוא סתם קורבן
איפה אפשר למצוא שתי סוסות, שלושה תיירים מיפן, עטלף, שוטר תנועה וכדורגל מפונצ'ר? כולם יושבים יחד בחושך בתוך הפופיק של ענק ישנוני שנרדם ולא שם לב למה שמתרחש לו בקורקבן. ילדה קטנה בשם שוש היא גלגל ההצלה של כל הדמויות, אבל גם היא לא מצליחה להציל את ספר הילדים החדש "זהירות! פופיק" מהניסיון המוגזם להיות מתוחכם
הילדה שוש, גיבורת הסיפור, צועדת יום אחד על גבעה, אך היא אינה יודעת שזוהי בטנו של ענק ישנוני ש"נוחר חזק, אך על אפו ואף בטנו - מתחולל ברדק". מבלי לשים לב היא נופלת לתוך בור עמוק, שהוא, למעשה, הפופיק של הענק. שם היא פוגשת בפיל בשם בֵּבֵּר (גרסה מזרחית של הפיל בבר המוכר?), שמציג בפניה את היצורים הרבים שנפלו גם הם לתוך הפופיק, ומאז תקועים באפלולית הקורקבן.
בין היצורים נמצא עגלה שהחלידה, צ'יטה שברחה מהספארי, שוטר תנועה, שלושה תיירים נמוכים מיפן, עטלף, שתי סוסות, כדורגל מפונצ'ר, ועוד. כולם מבואסים ומתוסכלים כיוון שלא הצליחו להימלט, ובן-רגע מוצאת שוש פיתרון - לדגדג את הענק.
הצעתה מתבררת כנכונה והדגדוג גורם לענק לצחוק ענק לא פחות, שמעיף את כולם החוצה. כדי להזהיר את העוברים והשבים, שוש מציבה שלט עם הכיתוב "זהירות! פופיק" על בטנו של הענק, כדי "שאף אחד לא ייפול".
תוספת נחמדה ומאויירת לסיפור היא דמות של מנקה שנראית די ממורמרת. הטקסטים שלה, כמו גם איפיון הדמות ומיקומה בסיפור, נוצרו על ידי קנטור - היא מופיעה באיור שבו מוצגות הדמויות שנקלעו בפופיק, אך לא מציינים את הופעתה. מאותו רגע היא מציצה בשולי הדפים, נושאת שלטים שעליהם כיתוב המתייחס לטקסט. למשל, כשכתוב "אפילו הפיצות עצובות", היא נושאת שלט: "ופיצה זו הרי חיה שמחה"; כשכתוב "בחדשות אמרו שזו רעידת אדמה", היא מוסיפה את דעתה: "אז אמרו".
מלבד ההתייחסויות המשעשעות הללו, המשמעות העיקרית של הופעתה כמעין "סייד-קיק" בסיפור, היא בנושא המסר. כשנראה שמטרתה ללעוג למסרים בספרות ילדים ועושה זאת על ידי השהיית המסר, בדומה להשהיית הסוף של הסיפור שמתפרש למעשה על פני שלוש סצנות שונות.
כשכתוב: "גם הענק הכי חזק בסוף יצחק מדגדוג", המנקה מגיבה: "זה עוד לא המסר של הסיפור". אחרי החילוץ (שבמהלכו המנקה היא היחידה שיוצאת מהפופיק בסנפלינג), והמעשה החברי של שוש, היא נושאת שלט שאומר: "גם להזהיר אנשים זה יפה, אבל זה עוד לא המסר של הסיפור". רק בסוף, עם האמירה של האם לשוש לרוץ למקלחת ו"אל תשכחי לסבן את הפופיק", חותם שמעוני בחיוך גדול, כשעל השלט כתוב: "זה מסר!".
דמותה של המנקה היא המוצלחת ביותר בסיפור, אולי משום שהיא אינה חלק מהמערך החלש שמוצג בו, הן של דמויות והן של עלילה. האירוניה והסרקזם של דמותה ואמירותיה (שהעובדה שהן מובעת בשלט ולא בדיבור ישיר מעצימות את התחושה הלא נעימה של היותה דמות מודרת, אפילו מושתקת, שמסתכלת מבחוץ בלגלוג על כל מי שאינו שם לב אליה) מעוררות צחוק וגיחוך ויש להן ערך.
גם בטקסט עצמו נמצא מנה של הומור אירוני, לצד נימה כללית של בדיחוּת על גבול הנונסנס, אולם העיצוב של אלו נעשה בצורה חלשה בהרבה מהאירוניה של המנקה, ועל אף המופעים והמצבים המשונים מראשיתו של הסיפור ועד סופו - כל הרכיבים אינם מתגבשים לכדי סיפור הומוריסטי משובח.
אחת הסיבות לכך היא החריזה והמקצב. הספר כתוב ברובו בחריזה, אך לעתים זוהי חריזה מאולצת, לא מעניינת דיה, וניכר כי ניסוחים מסוימים נכפו כדי להתאים ליצירת חרוז (בדרך כלל בינוני). לדוגמה: "'דגדוג?' תמהו כל יושבי-קורקבן, 'הסבירי, הדגימי, זה כלל לא מובן." או: "הנה מתחיל לו רעד קל בדפנות זה הטבור. המנורה כבתה, אך לחדול-דַגְדֵּג - אסור!".
גם המקצב אינו אחיד, ולא פעם ניכרת דחיסות בטקסט: "הצ'יטה מאושרת, הפיל שמח, היפנים ממשיכים מכאן בטרמפ לים המלח". כשניסוחים רבים מדי בטקסט אינם מתגלגלים על הלשון, דחוסים מדי, תמוהים מבחינת המבע שלהם ואינם משכנעים - ההומור לא עובד כמו שצריך. במקום להיסחף אחרי טקסט קולח, קצבי ומתנגן, שיתמוך בהומור ויעצים אותו, המיקוד נהיה צורת ההגייה, תהייה לגבי אופי הניסוחים וסרבול כללי בקריאה או הקראה.
סיבה נוספת היא דמות הגיבורה. שוש, בעיצובה הטקסטואלי והוויזואלי, אינה דמות מעניינת כל כך. המספרת החליטה לציין שהיא שובבה, אבל אין שום סימוכין לכך בסיפור. לכן, כשהפיל אומר לה, "בינינו, את נראית לי ילדה חכמה", והיא משיבה: "אני לא חכמה בכלל, אני סתם שובבה" - אנחנו לא משתכנעים כלל, וההקשר ההומוריסטי לא משכנע אף הוא.
יתרה מכך, חלק ניכר מהסיפור מוקדש לתסכול של אלו שנתקעו בפופיק של הענק, ולכך שנורא ואיום להם שם. הפיתרון, שמטבע הדברים נמצא אצל הגיבורה, מגיע מייד. המחשבה הראשונה שלה (שמופיעה בן-רגע, לאחר שטענה שהיא אינה חכמה, אלא רק שובבה - ואולי כאן יש איזשהו חיבור קלוש לשובבות בגלל הדגדוג, אבל גם זה מינורי מדי) היא גם זו שמובילה לפיתרון. אין ניסיונות שלא צולחים, ולכן ההתגברות על הקונפליקט מלהיבה פחות וגם מצחיקה פחות.
בסיפור כזה, שמושתת על הגזמה, הומור ואפילו קצת שיגעון, צריך טקסט מצוין, מדויק מאוד ומשכנע הן בעיצוב הקומי שלו הן בעיצוב הדרמטי, כדי להשאיר חותם של ממש אצל הקוראים.
בשונה מסופרים אחרים, בחרה קנטור לא למקם את ההתרחשות ב"ארץ רחוקה", אלא בישראל: "בשדה רחב ידיים ליד ירושלים". אני מתקשה להאמין שילדים שיקריאו להם את הסיפור ויעברו ליד ירושלים ידמיינו שם את אותו ענק ישן שנת צהריים.
הסיבה לכך היא שהושקע יותר מדי מאמץ בעיצוב העלילה לעבר שורת המחץ, מאשר על בניית עולם אמין ומשכנע, שגורם לנו להאמין ולדמיין את המקום הזה וההתרחשויות המשעשעות שקרו בו.
הבחירה של קנטור להרבות בשפה דיבורית מוצלחת מאוד והיא מוסיפה חן עכשווי לסיפור, אך הבנייה של סיפור המעשה אינה מצוינת, ועל כן הרעיונות הנחמדים ומספר המופעים המוצלחים לא מתחברים לכדי ספר מצחיק בלתי נשכח.
"זהירות! פופיק", מאת שרון קנטור, איורים: יניב שמעוני. הוצאת "כנרת"
