"שנים טיאטאו את בעיית הפליטים היהודים"
הסופר אלי עמיר אומר שהטקס אתמול לציון גירושם של יהודי מדינות ערב ואיראן, עלול להיות מאוחר מדי. "יצאו ממדינות ערב 860 אלף פליטים יהודים, אבל אף אחד לא יודע מזה, ממשלות ישראל לא דיברו ולא הזכירו את הבעיה"
עמיר מספר שב-1948 המתח גבר כי הצבא העיראקי, שנלחם בארץ במהלך מלחמת השחרור והובס, החל להחזיר את ארונותיהם של החיילים העיראקים שנהרגו בקרבות. בכל שבת התכנסו מפגינים ברחוב המרכזי של בגדד וצעקו "איטבח אל יהוד". השלטון העיראקי הטיל ממשל צבאי על יהודי עיראק, שחיו בעוצר ובהגבלות. "המשטרה והצבא פשטו לילה לילה על בתי היהודים וחיפשו נשק", הוא מספר, "חיפשו ספרים בעברית והכניסו את היהודים לבתי הסוהר. בהמשך פיטרו את היהודים מעבודותיהם, סגרו בפניהם את המסחר וגם תלו שני ציונים".
לדברי עמיר, הממשלה העיראקית חוקקה חוק שאפשר למי שרצה, להירשם תוך שנה ולצאת מהמדינה בתנאי שיבטל את אזרחותו. לאחר שמרבית היהודים נרשמו, חוקק חוק נוסף שהקפיא את כל רכושם. "לקחו לנו את כל הרכוש ויצאנו עם בגדינו בלבד והקצבה של 50 ליש"ט למבוגר ו-25 ליש"ט לילד. בישראל, 20 שנה חיינו במעברות ואחר כך בשיכון של 30 מ"ר ברוטו לתשע נפשות, ללא מקום למיטות".
ביום הלאומי לציון היציאה והגירוש של יהודי ארצות ערב ואיראן, עמיר לא שוכח להזכיר את גורלם של הפליטים הפלסטינים. "מה שקרה במזרח התיכון זו 'החלפת אוכלוסין', בעברית קלה. בעקבות המלחמה יצאו מהארץ פלסטינים שברחו, שמנהיגיהם האיצו בהם לצאת והבטיחו להם לחזור תוך שבועיים, כי הם יחסלו את המדינה היהודית ויזרקו את היהודים שלה לים. אחרים גורשו על ידי הצבא. עכשיו, הסיפור הזה רץ בעולם, אבל יצאו מכאן לכל היותר 650 אלף פלסטינים, בעוד שמארצות ערב יצאו 860 אלף פליטים יהודים, כולל מהמגרב. דהיינו, אלה היו חילופי אוכלוסין בגדול".
עמיר טוען שבמשך שנים ארוכות סבלם של הפליטים היהודים ממדינות ערב לא עלה לסדר היום. "ממשלות ישראל 'ברוב חוכמתן' לא סיפרו את הסיפור. זה יפה מאוד שיש היום כנס בבית הנשיא והכריזו על זה כיום לאומי, אבל זירת המאבק אינה רק בארץ. גם פה צריך לספר את הסיפור שלנו, וראיתי לפי התגובות לסרט 'מפריח היונים' (עיבוד של הספר) שחוץ מיוצאי עיראק האנשים לא ידעו כלום על הגירושים, המעצרים, הפוגרומים, תליות של יהודים. אם הממשלה לא טורחת לעסוק בזה, מי יידע? אנחנו צריכים להציב בעולם את אלה מול אלה, וזה כבר די מאוחר".
את טענתו מבקש עמיר להדגים בסיפורם של שלושה פליטים בשנים 1950-1948. "שני פליטים פלסטינים ופליט אחד יהודי - אני, יהודי עיראקי בן 12, למרות שאני ואבותיי לא נלחמנו. הם נלחמו בנו, רצו לזרוק אותנו לים". הראשון הוא ילד פלסטיני, לימים נספח הבריאות של ארצות הברית בכל מדינות המזרח התיכון, ד"ר פואד קנדלפט. עמיר: "הוא הזמין אותי לארוחת ערב בביתו בקהיר, סיפר לי שהוא פליט מטלביה (שכונה בירושלים) ושהוא לא ביקר עד אז בישראל. אירחתי אותו, ובפעם הראשונה בשבילו הסתובבתי איתו בכל מקום. פואד יצא מהארץ בלי כלום ב-1948 והגיע להיות ד"ר, נספח הבריאות של ארצות הברית".
הפליט השני הוא עמיר עצמו, גם הוא פואד בילדותו. "בארץ התחלתי כנער שליח על אופניים, הגעתי להיות מנכ"ל ומילאתי עשרות תפקידים ושליחויות ציבוריות, כתבתי ספרים והשגתי הכול. יש לי פנסיה, ביטוח בריאות, כל הילדים שלי סיימו אוניברסיטאות, מסודרים, אלחמדולילה אלף פעם. אבל התחלתי מכלום,
ממשפחה של תשע נפשות, היינו 20 שנה באוהלים ובסלאמס, במעברות. כיום אנחנו בעולם אחר, גם אני וגם אחיי".
הפליט השלישי הוא פלסטיני בן אותו דור, סב לנכדים בני 20-18. "שלושה דורות לפחות של פליטים חסרי כל ניזונים משנאה ומפעולות טרור", אומר עמיר, "אונר"א עושה מעשה פשע ומחזיקה אותם על חשבונה ובכספה במשך 67 שנים. אין לזה תקדים בהיסטוריה. אונר"א זו תעשייה שבה עובדים 30 אלף פלסטינים. מי יכול בכלל לסגור ארגון כזה? על הנייר הם יכולים להחזיק את הפליטים האלה עוד 500 שנה. כמו שישראל קלטה 860 אלף פליטים יהודים מהמזרח התיכון, צריך לומר לארצות ערב: אתם האחים שלהם, נלחמתם בשבילם, תקלטו אותם ותתנו לאנשים האלה לחיות, לבנות קריירה, להקים משפחות, לחיות חיים של בני אדם".
בעקבות הטקס שהתקיים אתמול בבית הנשיא, אמרו במרכז למורשת יהדות בבל: "המרכז מברך על החלטת הכנסת לציין מידי שנה את היציאה והגירוש של יהודי ארצות ערב ואיראן. צעד זה מעלה על סדר היום נושא כואב זה שעד כה היה ידוע לאחוז קטן מאוד בציבור הישראלי בכלל ובמערכת החינוך בפרט".
לפנייה לכתב/ת 
