"כנפיים שחורות למלאך שלי": אימה אנושית
שמו של גיבור הספר "כנפיים שחורות למלאך שלי" נגלה לנו רק אחרי עשרות עמודים בהם הוא מתאר בצורה מרתקת את חייו כבחור אבוד שלא מצא את מקומו בחברה - זה לא פוגם ולו במעט בעלילה שבתחילתה נראית קלילה לקריאה אך בהמשך מתגלה כלא פחות ממסמך אנושי מרתק
אחד הדברים שבולטים בקריאה ב"כנפיים שחורות למלאך שלי", רומן הפשע של אליוט צ'ייז (הוצאת זיקית, תרגום עודד וולקשטיין), הוא שהגיבור המספר נשמע הרבה יותר מבוגר ממה שהוא. טים, כפי שהוא בוחר לקרוא לעצמו, מדבר נוארית מדופלמת כאילו הוא האח העבריין של פיליפ מארלו של ריימונד צ'נדלר.
אלא שטים הוא לא בלש חבוט ופיוטי שעבר וראה הכול, אלא בחור אבוד, חייל לשעבר, שמספר לנו, כבדרך אגב, שלא מצא את מקומו בחברה האמריקנית של אחרי מלחמת העולם השנייה.
גם הוא פיוטי, גם הוא מתעכב על הפרטים הלא חשובים לכאורה, אך במודעות עצמית של מי שמרגיש שלא יגיע לשום מקום, הוא מתנצל על כך. לוקח לו עשרות עמודים לגלות איך קוראים לו ולה, אך כבר מההתחלה הוא מפליא לתאר את האישה שאיתו ואת איך שהיא מעל ומתחת לבגדים, את הכבישים שהם גומאים בדרכם, את הנופים המתחלפים של ארצות הברית.
התיאורים שלו מצליחים להישאר מרתקים ולא חד-גוניים או קלישאתיים, ולכן גם נותרים רלוונטיים ולא מעיקים על התקדמות העלילה. הוא כותב בדיעבד אחרי שהסיפור שלו כבר תם ונשלם, חולק איתנו עלילה כפורע חוק צעיר, שמבחינתו האפשרות היחידה של עתיד עוברת בדרכים עקלקלות והרות אסון.
למסע שלו מצטרפת וירג'יניה, זונה שמהממת אותו מעצם הווייתה. אפשר להתקומם על התיאור מנקודת המבט הגברית, המחפיצה, הסקסיסטית של המספר בכל הנוגע אליה. הוא מתעכב על האופן שבו כולם מסתכלים עליה ברגע שהיא נכנסת לחדר, מתעכב, מפרק ומפרט בהתפעמות והיקסמות את מעלותיה החיצוניות, עיניה, שיער השמנת שלה, רגליה, וכיצד היא שונאת ג'נטלמנים ואיך הוא יעשה הכול כדי להוכיח לה שהוא לא רכרוכי.
אבל אם לוקחים בחשבון את העת שבה נכתב הספר, שיצא לאור ב-1953, יש בדמות של וירג'יניה הרבה מעבר לרגליים ארוכות ופתיינות מסוכנת. היא גם עולם ומלואו, חידתי, קשה לפענוח, מסתורי ובעל לא מעט עצמאות בתוך הכוחות המגבילים שפועלים עליו.
כמו טים היא מישהי שלא מוצאת את עצמה בתוך החוקים המקובלים וה"מכובדים" של העולם, אלא שאצלה אי ההתאמה הזה מוביל לשימוש קודם כל במיניות, באין לה היכרות עם דרך אחרת לשרוד, ורק לאחר מכן גם באלימות.
את האופן שבו המספר חושב על וירג'יניה ואת כישורי התיאור שלו אפשר לראות כבר בפעם הראשונה שבה הוא פוגש אותה: (עמ' 15)
"אני מניח שתמיד אזכור את הפעם הראשונה שבה ראיתי אותה, עומדת שם באפלולית המסדרון, עובד המלון הלבוש כמו קוף של איזה נגן רחוב כמעט נשען עליה, מגחך.
- איזה חתיכה, הה חבריקו?
אמרתי שהיא חתיכה. הוא נענה לי בחיוך שחשף שיניים איומות. הוא אמר שהוא שמח שהיא מוצאת חן בעיניי, ושהיא הדבר הכי טוב שיש לקרוץ ספרינגס להציע, ורק אלוהים יודע למה היא טורחת להסתובב בכפר דייגים קטן על האצ'יפאלה בזמן שעם רגליים כמו שלה וסטייל כמו שלה והכו היא יכלה להיות בניו אורלינס או בממפיס או בכל מקום אחר.
היא לא אמרה כלום.
העיניים שלה היו בצבע אפור לוונדר, והשיער שלה, קפיצי למראה, בגון זהב-שמנת, חיבק את הראש בפיתולים קטנים שלא היו ממש תלתלים. היא חבשה ברט כחול מהסוג שמזכיר סרטים אירופיים. ואז השיער, והפנים, ורצועה ארוכה ורפויה של מעיל גשם מתכתי, רטוב לגמרי, הריח הקר שלו מאפיל על הטחב של המסדרון. ואז הרגליים, שהעובד בכלל לא צחק כשדיבר עליהן. ואז כפות הרגליים, רחבות ושמנות וקצרות כמו של תינוק. הנעליים נראו יקרות, עשויות מזמש חום, נוצצות מגשם.
- למען השם, תן לו כבר את הדולר שלו, אמרה, בלי שום רגש לשום צד".
התיאורים מהמפגש הראשון הזה שבו טים מגלה שהאישה שעל פתח חדר בית המלון שלו הולכת להיות הרבה יותר עבורו מכלי לסיפוק צרכיו חוזרים כמו מוטיבים כשהוא מדבר עליה. צבע העיניים שלה מודגש כשהיא בסערת רגשות, והרגשות העזים שהיא מעוררת בו עד אימה צפים מתוך דפי הספר.
וירג'יניה היא האישה שהוא לא רוצה לשתף בתוכניות שלו, אבל לא מסוגל שלא לכלול אותה בהן. היא אישה שהתרגלה להיות תלויה בחסדיהם הכלכליים של גברים כדי להתקיים, אבל ממשיכה לאיים שוב ושוב על הגיבור הגברי בכך שיש לה רצונות משלה, חלומות משלה להיות בלתי תלויה כלכלית שוב באיש.
המבנה של הסיפור שנמשך על פני 300 עמודים קטנים וקריאים מאוד, משאיר לקוראים פירורי מידע ורמזים על העתיד לבוא. אלו דילוגים קטנטנים קדימה ואחורה, הרהורים של טים וחרטות שמשווים לסיפור כולו נימה דטרמיניסטית ומייאשת משהו.
עם זאת, הצמד המבולבל שדוהר אל הבלתי נמנע גורם לכל אורך הסיפור לקוות שמשהו יסתדר על הצד הטוב ביותר בשביל מי מהם. ובזמן שהתקווה הקלושה הזו לא מרפה, השניים לוקחים את הקוראים בדרך חתחתים מותחת וגם ביקורתית, שמציגה את ארצות הברית כמקום רחב מימדים אך בה בעת חונק.
"כנפיים שחורות למלאך שלי" הוא קריאה קלילה רק לכאורה, עם זוג שראה וחווה הרבה יותר מדי, וכדאי להיכנס אליו מוכנים להיקשר ולהיחבל.
"כנפיים שחורות למלאך שלי", מאת אליוז צ'ייז. מאנגלית: עודד וולקשטיין. הוצאת "זיקית", 304 עמ'.
