הם יורים גם בבלשים: תעלומות על הסכין

מאז ומתמיד אהבתי ספרות מתח. כשהייתי ילד קראתי הרבה בלשים אירופאיים מעונבים מפס הייצור של שרלוק הולמס או הרקול פוארו, אבל הם לעולם נתפסו בעיני כטיפוסים הרבה יותר מדי מתורבתים ומאופקים עם מסיבות התה האלו שבהן הסבירו לרוצח, לפי כל כללי הנימוס והטקס, מדוע הם חושבים שהוא האשם.

ואז, באזור גיל הבר מצווה, מצאתי בספרייה של אבי תרגום ישן ל"הנץ ממלטה" של דשיל האמט. הבלשים הפרטיים האמריקנים לא היו סופרמנים גאונים כמו הולמס ופוארו. הם היו אנטי-גיבורים קלאסים: מקסימים, שובי לב, שכמו נלקחו מהחיים עצמם; מעין לוזרים מעט מסכנים, שתיינים על פי רוב, הנודדים ברחובות מלוכלכים של ערים אמריקאיות מסוכנות (סן פרנסיסקו, לוס אנג'לס), בשולי החברה, ושהעדיפו להשתמש באגרופים ואקדחים מאשר בתאי המוח האפורים.

הם היו גברים בודדים, מחוספסים, עם נפש פואטית, שעמדו מול עולם אכזר, חסר רחמים. הנימה הצינית שלהם, ההומור הדק, השפה הדיבורית והעלילות הלא לגמרי מופרכות- כל אלו הילכו עלי קסם.

במקביל, צפיתי עם הורי בסדרת הטלוויזיה המופתית "הבלש המזמר" של דניס פוטר, שכולה מחווה לספרות זו, ושעוקבת אחר סופר המחבר ספרי הארד בוילד. מאותו רגע בנעוריי המוקדמים חלמתי לכתוב סיפור על סופר המחבר ספרי בלש קשוחים שבשלב מסוים חייו שלו נעשים דומים לאחת מעלילות המתח שהוא עצמו חיבר.

"הבלש הבריטי", הוא ספר כזה. גיבורו, אשר גורי, עיתונאי צעיר בתל אביב של 1967, כותב ספרי בלש זולים על הבלש הפרטימיילס ארצ'ר (בכוונת מכוון בחרתי לקחת דווקא את דמות הבלש הבריטי ולהפכו לדבר מה אמריקאי בגישה). הספר נע במקביל בין עלילת המתח של הבלש מיילס ארצ'ר - המתרחשת במעין לונדון מדומיינת - לבין חייו של מחברו שנעשים עלילת מתח בפני עצמם.

אם אני צריך לציין חמישה ספרים ששינו את חיי בהקשר זה ושהשפיעו, באופן ישיר מאד על "הבלש הבריטי", הרי שאני יכול למנות אותם גם אם תעירו אותי באמצע הלילה משנתי הטרופה.

"הנץ ממלטה". הארכיטיפ של הבלש האמריקאי הקשוח

"הנץ ממלטה", מאת דשיל האמט

הבלש הפרטי סם ספייד, גיבור "הנץ ממלטה", הוא הארכיטיפ של הבלש האמריקאי הקשוח. מחברו, הסופר דשיל האמט, מחלוצי ז'אנר ההארד בוילד, היה בעצמו סוג של טיפוס כזה: הרפתקן ושתיין, בעברו גם קצת קרימינל וגם קצת בלש פרטי מטעם סוכנות פינקרטון, שמאס בבלשים המנומסים שמעבר לים ולקח השראה מחייו שלו ומהנפשות המוזרות שהקיפו אותו.

סגנון הכתיבה של האמט הגדיר מחדש ענף שלם של ספרות המתח: משפטים קצרים, דקלרטיביים, בשפה חסכנית, כחושה, ישירה. מעין המינגוויי של הבלשים. כבר בפרק השני נרצח מיילס ארצ'ר, שותפו של ספייד למשרד החקירות הפרטיות (ושאני הקמתי לתחייה מסוימת ב"הבלש הבריטי" שלי) ומכאן הולכת העלילה ומסתבכת סביב פסלון שחור של נץ.

התיאורים המדויקים, גלריית הדמויות האקסצנטרית בכיכובה של הפאם פאטאל בריג'יט אושונסי, הדיאלוגים המבריקים וסצנות האלימות היעילות מהווים השראה גדולה עלי עד היוםואפשר למצוא שובלים של השראה זו מפוזרים כמו תבלינים לכל אורך הפרקים הבלשיים בספרי החדש.

"הנץ ממלטה", בתרגום הישן של ב. רחל המסתורית, בהוצאת "שין שין שין", עם הכריכה הקשה וציור העטיפה היפה, היו לי מעין מפתח שדרכו נכנסתי לעולם שתמיד רציתי להגיע אליו אבל לא ידעתי איך נכנסים.

"הי שלום יפתי". ספרות שהיא אמנות

"הי שלום יפתי", מאת ריימונד צ'נדלר

דשיל האמט היה אולי החלוץ של סוגת ההארד-בוילד אבל ריימונד צ'נדלר שיכלל ספרות זו לכדי אמנות גבוהה של ממש. גיבורו של צ'נדלר, הבלש הפרטי פיליפ מארלו, הוא הדמות הספרותית האהובה עלי ביותר.

צ'נדלר ליטש את דמות הבלש האמריקאי הקשוח שהאמט עיצב והפך אותה לדמות מורכבת יותר, עגולה יותר, אנושית יותר. סם ספייד אמנם לא היה איזה גאון נוסח שרלוק הולמס אבל כבלש הוא עדיין הרבה יותר מוצלח ממארלו. פיליפ מארלו לא באמת מצליח לפתור את החקירות האפלות שלו. הוא פשוט נגרר אל סופן. הוא סופג יותר אגרופים ממה שהוא יודע לחלק ובאופן כללי, יש בו אלמנט הרבה יותר לוזרי מספייד (אגב, את שניהם גילם בקולונע האמפרי בוגארט).

מצד שני, פיליפ מארלו הוא סוג של משורר. הכתיבה בגוף ראשון של צ'נדלר- עם האירוניה הדקה והשנינויות הידועות לשמצה - הפכה את מארלו לדבר מה כל כך חי בתוכי שהייתה תקופה שלמה בנעוריי שממש הסתובבתי עם ווייס אובר מארלואי בראשי כל היום.

קשה לי להניח את האצבע על הספר האהוב עלי ביותר של צ'נדלר. אני אוהב את כולם. אם אני בכל זאת מוכרח אז אבחר ב"היי שלום, יפתי" בתרגומו של עורך ספריי הראשונים, משה רון. משפט הסיום של הספר הזה, "מזג האויר היה קריר והראות היתה מצוינת. יכולת לראות רחוק מאד- אבל לא עד לאן שולמה הרחיקה לכת" היה אחת הסיבות הראשונות לכתיבת "הבלש הבריטי". פשוט רציתי להמציא משפטים כאלה. מקווה שהצלחתי.

"הדוור תמיד מצלצל פעמיים". הרס עצמי וסיום טראגי

"הדוור תמיד מצלצל פעמיים", מאת ג'יימס מ. קיין

ג'יימס מ. קיין היה הצלע השלישית בשילוש הלא קדוש הזה של ספרות ההארד בוילד. להבדיל מהאמט וצ'נדלר, גיבוריו של קיין לא היו בלשים אלא הקורבן, החשוד או, בדרך כלל, הפושע עצמו. בעשותו כך, יצר קיין תת-ז'אנר שלם בספרות ההארד בוילד המכונה "ספרות נואר" או "רומן נואר".

אחד המאפיינים הנוספים של סוגה זו הוא יצר ההרס העצמי של הגיבור והסיומות הטראגיות. הרומן נואר הוא עוד הרבה יותר אפל מאחיו הגדול, ההארד בוילד. העלילות של קיין סובבות, על פי רוב, איזה משולש אהבים מסוכן עם פראייר כזה או אחר המתאהב בפאם פאטאל מסוכנת המשכנעת אותו לרצוח את בעלה. "הדוור תמיד מצלצל פעמיים" הוא התנ"ך של התת-ז'אנר הזה.

לספרות של קיין התוודעתי בגיל הרבה יותר מאוחרואת כל ספריו קראתי רק במקור האנגלי כי בעברית הם לא היו אז בנמצא (לפני כשנתיים יצא תרגום של לאה ששקו לספר, בהוצאת מעריב). אם צ'נדלר והאמט השפיעו על פרקי מיילס ארצ'ר שלי, קיין השפיע מאד על פרקי אשר גורי.

"הם יורים גם בסוסים". אווירה מורבידית שמרגישה כמו אגרוף בבטן(עטיפת הספר)

"הם יורים גם בסוסים", מאת הוראס מקוי

את "הם יורים גם בסוסים" קראתי (במקור האנגלי) בשנה שבה התחלתי לעבוד על "הבלש הבריטי". קראתי אותו באבחה אחת של פחות מ-24 שעות, המום מגדולתה ועומקה של היצירה הדקה הזו. אווירת הספר הייתה כל כך אפלה, מורבידית ומדכאת שהוא הרגיש לי כמו אגרוף בבטן או סטירת לחי מצלצלת. הוראס מקוי הוא אחת התגליות הספרותיות הגדולות ביותר שחוויתי בחיי ומשהו מהאפלה של ספרות הנואר שלו זלג לפרקי הספר החדש שלי.

"הטרילוגיה הניו יורקית".שאלות קיומיות שונות של זהות, חרדה וניכור

"הטרילוגיה הניו יורקית", מאת פול אוסטר

שלושת הנובלות המרכיבות את "הטרילוגיה הניו יורקית" מוצגות כסיפורים בלשיים אבל אלו הם סיפורים בלשיים רק

לכאורה. הראשונה שבהן (והאהובה עלי ביותר), "עיר הזכוכית", עוקבת גם היא אחר מחבר ספרי מתח שחייו נעשים לעלילת מתח בפני עצמה כשדמותו של "פול אוסטר הסופר" היא אחת הדמויות המרכזיות בעלילה הסבוכה.

"עיר הזכוכית" עוסק בשאלות קיומיות שונות של זהות, חרדה וניכור בעולמנו העכשווי. זוהי יצירה מורכבת המתכתבת עם "דון קיחוטה" של סרוונטס מצד אחד ועם ריימונד צ'נדלר מצד שני ויהיה לא לגמרי מוגזם לומר שהיא הראתה לי את הדרך במהלך כתיבת "הבלש הבריטי".

ספרו של איתמר הנדלמן סמית, "הבלש הבריטי", יצא לאור לאחרונה בהוצאת "כתר"