אמא (לא) יקרה לי: הורות על הסכין
היא הדמות החשובה בחיינו מרגע לידתנו, לכן לא פלא שהיא הופכת להיות כוכבת ראשית בספרים רבים, בעיקר כזו שאינה בריאה בנפשה או מואסת בילדיה ומשליכה אותם החוצה מחייה. אברהם בלבן מנסה להבין את דמות האם בספרות ומציע חמישה ספרים שחושפים אמת מטרידה.
האימא היהודייה היא שם דבר בעולם כולו, סמל לאהבה, למסירות ולהקרבה. אך מוזר מאוד: מי שקורא את הסיפורת העברית של חצי המאה האחרונה מגלה מהר מאוד, שהאם היהודייה הזו אינה מופיעה כלל בין דפי הספרות העברית החדשה. אדרבא, נמצא בסיפורת הזאת שוב ושוב אימהות שאינן בריאות מבחינה נפשית, אימהות המתנכרות לילדיהן, מצד אחד, או חונקות ומסרסות אותם, מצד שני.
גל הסופרות, שהחלו לפרסם את יצירתן במחצית השנייה של שנות השמונים של המאה שעברה, רק החריף את התופעה הזאת. לאימהות המתנכרות והחונקות נוספו אימהות המואסות באימהותן, אימהות הנוטשות כליל את ילדיהן או משתפות פעולה עם אב המתעלל מינית בבנותיו.
עוד ספרים על הסכין :
בספר "תשע אימהות ואמא", שפרסמתי לפני ארבע שנים, תיארתי את התופעה הזאת וניסיתי להבינה. חלקו השני של המחקר הזה מתפרסם בימים אלה ("הבריחה אל האימהות וממנה", הוצאת הקיבוץ המאוחד), ועוסק בצדדים נוספים של האימהות הישראלית כפי שהיא מתבטאת בסיפורת.
נושא האימהות הפגומה הוא מנושאיה המרכזיים של הסיפורת העברית בחצי המאה האחרונה. הייתי יכול לבחור בקלות עשרים-שלושים ספרים ולא חמישה.
"העשב והחול", מאת דויד שיץ
הרומן האוטוביוגרפי של דויד שיץ אחד הספרים הטובים ביותר המתארים אם הנוטשת את ילדיה ואת המחיר הנפשי שמשלמים הילדים הנטושים. לוטה-מרים, יהודיה החיה בגרמניה, יולדת ארבעה ילדים, שניים מהם בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, לשלושה אבות שונים. היא משאירה את שני ילדיה הראשונים אצל שכניה העריריים, ונעלמת רק כדי להופיע פעמיים נוספות במהלך המלחמה, כשבידיה כל פעם עולל נוסף, שגם אותו היא משאירה בידי שכניה לשעבר.
בסוף המלחמה אוספת לוטה-מרים את ילדיה אליה, אבל ממהרת לשלוח אותם לבתי יתומים שונים. את שני בניה היא שולחת בסופו של דבר לארץ ישראל, ואינה טורחת כלל לשמור איתם על קשר. הם רואים אותה שנית רק אחרי עשרים וחמש שנה במפגש משפחתי שהוא צירו העלילתי של הרומן.
הרומן הוא במובנים רבים רומן על כוחה העצום של האימהות ועל הנזקים שמביא שימוש לא נכון בעוצמה הזאת. רק בתה הבכורה של לוטה-מרים מצליחה להקים משפחה ולנהל חיים שיש בהם מידה של נורמליות. שלושת הילדים האחרים מקימים מערכות הגנה עבות כל כך שהן מנתקות אותם הן מעצמם והן מאחרים. הם אינם יודעים מהי אהבה וחיים בניתוק גמור מסביבתם.
"ספר הדקדוק הפנימי", מאת דויד גרוסמן
נושאו המרכזי של הרומן המורכב הזה הוא הרסנותה ונזקיה של האימהות. אהרון, גיבור הרומן, מפסיק לגדול כשהוא בן עשר, והוא שב ומדבר על "האסון" שלו ו"הצרה" שלו.
אולם אסונו העיקרי טמון לא בגופו שאינו גדל, אלא באמו שאינה מוכנה להשלים עם גופו הקטן ומאשימה אותו שבכוונה אינו גדל. "צרה" שלו נעוצה באמו ובדרך שבה היא מנמיכה ומשפילה אותו בגלל קומתו הנמוכה. תכונותיה העיקריות של הינדה, האימא, המדגישה את הגופני-החיצוני-החומרי עומדות בסתירה גמורה לכל מה שחשוב ויקר לבנה. גרוסמן עיבד את מסלול ההתנגשות הזה כמין משוואה מתמטית מדוייקת, שפיתוחה מביא לסיומו העגום של הרומן.
גרוסמן לא הסתפק ברומן הזה בתיאורה של "אימא יהודייה" שתלטנית, חומרנית וחסרת רגישות, אלא עיצב את הינדה כאימא מפלצת: רבים מתיאוריה מציגים אותה כגורגונה. היא מאשימה את בנה בכך שאינו גדל, אבל המחבר תולה את האשמה בה עצמה. אחד מתווי ההיכר המרכזיים של הגורגונה הוא מבטיה שיש בהם כדי להקפיא, וגרוסמן רומז לכך מספר פעמים במהלך הרומן היפה הזה.
"רקדתי עמדתי", מאת צרויה שלו
המעבר מן הרומן הראשון של צרויה שלו, "רקדתי עמדתי", לרומן האחרון שלה עד כה, "שארית החיים", מעלה על הדעת את המעבר מן הגל הפמיניסטי השני, שהיה נגד אימהוּת, לגל הפמיניסטי השלישי, שהשלים עם האימהות וכיבד אותה.
אימהות, על פי הגיבורה של "רקדתי עמדתי", היא קודם כל טורח ועול חסרי טעם. בסיום הרומן הגיבורה חוזרת אל הוריה, ומציעה לבני משפחתה לחשוב על משימה מכובדת כלשהי שתעשה מהם משפחה אמיתית. אמה מציעה שהם יגדלו יחד תינוקת, והגיבורה רוטנת: "תינוקת שבוכה? תינוקת שלא נותנת לישון בלילה? תינוקת שסוחטת את החיים? שמזקינה אותם בן רגע?". כשאביה מעלה את האפשרות שיש גם תינוקות אחרים, היא שבה ומדגישה, כילדה מפונקת, את הטורח האין סופי הכרוך בגידול תינוקות.
דברים אלה של הגיבורה אינם תוצאה של כעס פתאומי או התפרצות רגעית, אלא משקפים את עמדתה לאורך כל הרומן. כך, למשל, למראה בתה ההולכת ברחוב עם אביה היא צועקת לעברה, "אל תחשבי ששכחתי איך היית מחזיקה לי את היד! חשבתי שלעולם לא תרפי. גידמת עשית ממני. רק יד אחת השארת לי, והשנייה תמיד אצלך. מה חיפשת שם, תגידי לי, מה חשבת שיש שם בשבילך, ביד העלובה שלי." האפשרות של הושטת יד מתוך רצון ואהבה, האפשרות של זיקה הדדית שבה גם האם נהנית מן הקשר עם בתה, אינן חלק מחווית האימהות של הגיבורה.
לאה איני - מדגישה את כוחה האדיר של האימהות(צילום: איריס נשר)
"סדומאל", מאת לאה איני
הנובלה "סדומאל" כתובה ברובה כמונולוג פנימי של הגיבורה, נדר. מן המונולוג הזה עולה כי מגיל צעיר אביה אילץ אותה לשכב אתו, וכי אמה שיתפה פעולה עם האב בכך שהעלימה עין ממעשיו. נתוני הפתיחה האלה מפותחים ביצירה לשני כיוונים עיקריים.
ראשית, המחברת בוחנת שוב ושוב את המחיר הנפשי שמשלמת הבת במערכת משפחתית כזאת. היא אינה עוסקת רק בסבל ובהשפלה, אלא באי יכולתה של הבת לעצב לה זהות יציבה משלה. שנית, היא בוחנת את האופציות העומדות לפני הקורבן. נדר יכולה להמשיך בדרך שלימדה אותה אמה ולהמשיך את מעגל הקורבניות הנשית. היא דוחה את האפשרות הזאת ומחליטה לשבור את מעגל הקסמים הנשי ולחפש גאולה לעצמה.
כמו יצירות קודמות שנזכרו כאן, גם "סדומאל" מדגיש את כוחה האדיר של האימהות. הגיבורה מבינה שכדי להיגאל עליה לא רק לנקום בהוריה, אלא גם למצוא לעצמה אימא חדשה שרק באמצעותה תוכל לברוא לעצמה אישיות עצמאית ויציבה. עלילת הנובלה מתארת את החודש הראשון בחייה של הגיבורה, לאחר שרצחה את אמה ומצאה לה אימהוֹת חדשות בבית האבות שבו תכננה אמה לחיות. העלילה הגוֹתִית של היצירה מלמדת על חשיבותה העקרונית של האם במערכת המשפחתית ועל החשיבות העצומה שיש לאהבת אם בעיצוב אישיותם הבריאה של ילדיה.
"קול צעדינו", מאת רונית מטלון
המספרת ברומן של רונית מטלון היא הבת הצעירה במשפחה. בבגרותה מנסה המספרת לשחזר את ילדותה ואת דמות אמה, לוסט. האם, ילידת מצרים, ברחה מבעלה כשהייתה בהריון ומוריס הסכים לשאתה לאישה ולאמץ את עוברה לבנו. זמן קצר אחרי שהם עולים ארצה מוריס
עוזב את לוסט, והיא מגדלת לבדה את שלושת ילדיה. לוסט היא אישה אלימה, שהתפרצויותיה מסכנות לא פעם את בריאותה ואת בריאות ילדיה. הפרק הראשון של הרומן מסתיים בתיאור פחדם הגדול של הילדים ממנה.
בהתחלת הרומן ניתן לחשוב כי ההגירה לישראל ומציאות החיים הקשה בישראל, הם האחראים לדרך שבה לוסט נוהגת בילדיה. כביכול, עבודתה הקשה כעוזרת בית, והיעדרותה מהבית במשך רוב שעות היום, אינם מותירים לה די אנרגיה לטפל בילדיה. אבל בהמשך הדברים מתברר כי מלכתחילה היא לא הייתה אימא חמה ומזינה, וכבר במצריים העדיפה לעסוק בעבודות בית שונות ובלבד שלא יהיה עליה לטפל בילדיה. עם זאת, צריך להוסיף כי בבגרותה המספרת מבינה טוב יותר את אמה ואת הקשיים שאיתם הייתה צריכה להתמודד, והיא בנתה את הרומן במתכונת של ערבסקה, כמחווה לעולמה של האם שבאה ממצריים.
לפנייה לכתב/ת 
