"היקום נגד אלכס וודס": פרק מספר

מטאוריט נדיר פגע באלכס ווּדס כשהיה בן עשר, הותיר בראשו צלקת והועיד לו עתיד יוצא דופן. אלכס - בנה של מגדת עתידות, ילד שקדן ואוהב ספרים, הנתון להצקות תכופות מצד בריוני בית הספר - אינו נהנה מילדוּת קלה במיוחד. אבל כשהוא פוגש את האלמן הסגפן מר פיטרסון, הוא מוצא בו חבר אמיתי ומפתיע. כזה שמלמד אותו שאנחנו חיים רק פעם אחת, ושעלינו לדאוג שלחיים האלה תהיה משמעות.

וכך, בגיל שבע-עשרה, כשאלכס נעצר בגבולות בריטניה ובידיו 113 גרם של מריחואנה, על המושב הקדמי כד אפר, ואומה שלמה סוערת וגועשת בגללו - הוא בכל זאת משוכנע שעשה את הדבר הנכון.

"היקום נגד אלכס וודס". מה קרה למר פיטרסון?

לגרסא הדיגיטלית של הספר היכנסו לכאן! 

פרק ראשון

בסופו של דבר עצרו אותי בדוֹבֶר, כשניסיתי לחזור לאנגליה. בהחלט ציפיתי לזה, ובכל זאת הייתי המום למדי כשהמחסום פשוט לא התרומם. מצחיק באיזו קלות אפשר להתבלבל. אחרי שהגעתי עד הלום, כבר התחלתי לחשוב שאולי אצליח בכל זאת להגיע הביתה, למרות הכול. חבל. היה נחמד אילו יכולתי קודם כול להסביר הכול לאימא שלי. אתם יודעים, לפני שאנשים אחרים יתחילו להתערב.

השעה היתה אחת בלילה וירד גשם. הסעתי את המכונית של מר פּיטֶרסוֹן עד לבִּיתן של המסלול הירוק, שבו ישב פקיד מכס אחד ויחיד. הוא השעין את משקלו על מרפקיו ואת סנטרו על הידיים, ונדמה שבלי תנוחת הפיגומים המגושמת הזאת היה גופו פשוט קורס לרצפה כמו שק תפוחי אדמה. משמרת לילה - שעמום מייסר מהדמדומים עד עלות השחר - ולמשך כמה שניות היה נדמה שלפקיד המכס פשוט אין די כוח רצון לגלגל את העיניים ולבדוק את המסמכים שלי.

אבל הרגע הזה התפוגג בבת אחת. מבטו נע, עיניו התרחבו. הוא אותת לי לחכות ודיבר אל מכשיר הקשר שלו במהירות ובמידה ניכרת של בהילות. ואז הבנתי בוודאות. לאחר מכן גיליתי שתמונה שלי הופצה אל כל מעבר גבול אפשרי מאבּרדין ועד פּלימוּת. כך שעם זה ועם הפְּניוֹת בטלוויזיה פשוט לא היה לי סיכוי.

זיכרוני מכל שקרה לאחר מכן מעורפל ומוזר למדי, אבל אנסה לתאר לכם את הדברים כמיטב יכולתי.

הדלת הצדדית של הביתן נפתחה בתנופה, ובו ברגע עלה באפי ניחוח של שדה מלא פרחי לילך. הניחוח פשוט צץ מאי־שם, והבנתי מיד שאצטרך להתרכז עד מאוד כדי להישאר בהווה. במחשבה לאחור, לא היה קשה לנבא מבעוד מועד את ההתרחשות הזאת. אסור לשכוח שבשלב זה לא ישנתי כבר כמה ימים, ושינה-לא-סדירה היתה תמיד אחד הטריגרים שלי. שינה, ולחץ נפשי.

הסתכלתי ישר קדימה ומיקדתי את מבטי. התמקדתי במגבים שנעו הלוך ושוב וניסיתי לספור את נשימותי, אבל כשהגעתי לחמש כבר היה די ברור שזה לא יספיק. הכול נעשה איטי ומטושטש. לא היתה לי ברירה אלא להגביר את הסטריאו לשיא העוצמה. "המשיח" של הנדל הציף את המכונית - פרק ה"הללויה", בעוצמה שטילטלה את האגזוז.

לא תיכננתי את זה או משהו. הרי אילו היה לי זמן להתכונן לרגע הזה, הייתי בוחר משהו פשוט ורגוע ושקט יותר: נוקטורנים של שופן או אחת הסוויטות לצ'לו של באך. אבל מאז ציריך השמעתי לעצמי את כל אוסף הדיסקים של מר פיטרסון, וכך קרה שבדיוק ברגע זה הקשבתי דווקא לחלק הזה של "המשיח" של הנדל - כאילו הגורל החליט לחמוד לו לצון.

כמובן, זה לא ממש עזר לי לאחר מכן: פקיד המכס מסר למשטרה דיווח מפורט וציין שבמשך זמן רב התנגדתי למעצר ופשוט ישבתי לי "בוהה לתוך הלילה, מקשיב למוזיקה דתית בשיא הווליום כאילו הוא מלאך המוות או משהו". בטח כבר שמעתם את הציטוט הזה. הוא הופיע בכל העיתונים - הם מתים על דברים כאלה. אבל תבינו, בזמנו פשוט לא היתה לי ברירה.

ראיתי את פקיד המכס בזווית העין, כפוף ליד חלוני באפוד הצהוב הזוהר שלו, אבל הכרחתי את עצמי להתעלם ממנו. הוא כיוון את הפנס אל עיני, וגם מזה התעלמתי. פשוט המשכתי לבהות קדימה והתרכזתי במוזיקה. זה היה העוגן שלי. פרחי הלילך עדיין היו שם וניסו כמיטב יכולתם להסיח את דעתי. הרי האלפים התחילו להתפרץ לתמונה - זיכרונות משוננים עוטי כפור, חדים כתער. עטפתי אותם במוזיקה. אמרתי לעצמי שוב ושוב שאין שום דבר פרט למוזיקה. אין שום דבר פרט למיתרים ולתופים ולחצוצרות, ולאינספור הקולות השרים בשבחו של האל.

במחשבה לאחור ברור לי שבטח נראיתי חשוד למדי, סתם יושב ככה עם עיניים מזוגגות ומוזיקה בעוצמה שיכולה להעיר מתים. זה בטח נשמע כאילו הושבתי את כל התזמורת הסימפונית של לונדון במושב האחורי. אבל מה יכולתי לעשות? כשמקבלים הילה חזקה כל כך, אין סיכוי שהיא פשוט תחלוף מאליה: אם לומר את האמת, היו כמה רגעים שהייתי ממש על הקצה. רק כפֶסע היה ביני לבין הפרכוסים.

אבל אחרי זמן-מה שכך המשבר. משהו חזר להילוך רגיל. הבחנתי במעומעם שקרן הפנס עברה הלאה. היא התקבעה כעת בחלל שנמצא כחצי מטר לשמאלי, אם כי במצבי המטושטש לא הצלחתי בזמנו להבין למה. רק אחר כך נזכרתי שמר פיטרסון עדיין ישב במושב הנוסע. לא עלה על דעתי להזיז אותו.

הרגעים נקפו, ובסופו של דבר נעלמה אלומת הפנס לדרכה. הצלחתי לסובב את ראשי בארבעים וחמש מעלות וראיתי שפקיד המכס מדבר שוב אל מכשיר הקשר שלו, מן הסתם בהתרגשות. ואז הוא נקש בפנס על החלון והחווה תנועה בהולה מטה. אני לא זוכר שלחצתי על הכפתור, אבל זוכר ועוד איך את משב האוויר הקר והרטוב כשזגוגית החלון ירדה. פקיד המכס אמר משהו, אבל לא הצלחתי להבין מה. ולפני שהספקתי להבין מה קורה, הוא שלח יד דרך החלון הפתוח וכיבה את המנוע.

המכונית דממה, ושנייה לאחר מכן גוועה ההללויה האחרונה אל תוך אוויר הלילה. שמעתי את לחשושי הגשם על האספלט מתעמעמים לאיטם, כמו מציאות שמפוגגת את עצמה. פקיד המכס דיבר ונופף בזרועותיו כה וכה במין מחוות מתנודדות משונות, אבל מוחי עדיין לא הצליח לפענח מאומה. בנקודה זו בזמן התרחש משהו אחר - מחשבה שגיששה את דרכה לעבר האור.

באיטיות משוועת ניסיתי לארגן את מחשבותי למילים, אבל כשהצלחתי סוף-סוף, הנה מה שיצא: "אדוני, כדאי שאגיד לך שאני כבר לא במצב כשיר לנהוג. אני חושש שתצטרך למצוא מישהו אחר שיזיז מכאן את המכונית."

מסיבה כלשהי נדמה שהוא השתנק. בפניו חלפה סדרה שלמה של עוויתות משונות, ואז, למשך זמן רב מאוד

הוא פשוט עמד מולי בפה פעור. אילו הייתי אני זה שעומד כך בפה פעור, זה היה נחשב לגסות רוח איומה, אבל אני לא חושב שיש טעם להתרגז יתר על המידה מדברים כאלה. אז פשוט חיכיתי. אמרתי את מה שרציתי לומר, וזה הצריך מאמץ לא קטן. עכשיו לא היה אכפת לי להמתין בסבלנות.

פקיד המכס כיחכח בגרונו ואמר שעלי לצאת מהמכונית ולבוא איתו מיד. ומוזר, אבל ברגע שאמר זאת, הבנתי שאני עדיין לא לגמרי מוכן לזוז. ידי עדיין היו נעולות בכל הכוח על ההגה, ולא הראו כל סימן לכוונה לרפות את אחיזתן. שאלתי אם אוכל אולי לקבל עוד דקה.

"תקשיב," אמר פקיד המכס, "אני צריך שתבוא עכשיו."

הסתכלתי הצדה אל מר פיטרסון. הנימה של פקיד המכס לא בישרה טובות. חשבתי לעצמי שכנראה הסתבכתי כאן בצרה צרורה.

מתוך "היקום נגד אלכס וודס", מאת גאווין אקסטנס. מאנגלית: דנה אלעזר הלוי, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 351 עמ'