45 שנה להופעה שסימנה את מות הסיקסטיז
פסטיבל אלטמונט בהובלתם של הרולינג סטונס שהתקיים רגע אחרי וודסטוק האגדי, הסתמן כבעייתי עוד בראשיתו. זה התחיל בחבורת אופנוענים אלימה שאבטחה את המקום, המשיך באגרוף לפניו של מיק ג'אגר והסתיים במותו של נער בן 18. חזרנו להופעה שהרגה את רוח החופש של שנות ה-60
אצל רבים מאיתנו מעלה צירוף המילים "שנות השישים" קונוטציות של היפים, מוזיקה, סקס, סמים ואחווה. במידה מסוימת זוהי אכן התמונה שהצטיירה מתנועת ילדי דור הפרחים, וזה היה הרקע לפריחתן של ענקיות רוקנ'רול כמו הביטלס, הסטונס ופינק פלויד. אלא ששנות השישים היו רוויות מאבקים פוליטיים וחברתיים, ובעוד פסטיבל וודסטוק נחקק בזיכרון הקולקטיבי עד היום כסמל לאהבה חופשית, נדמה שהאירוע הטראגי שהוגדר על ידי רבים כ"ההופעה שסגרה את שנות השישים" והתרחש ב-6 בדצמבר 1969, ממש רגעים לפני תום העשור, נשכח מאותו זיכרון כמעט לחלוטין.
אל המופע שלהם במתחם מירוצי המכוניות אלטמונט בחורף 1969 הגיעו הרולינג סטונס מעמדת ניצחון. הביטלס כבר עמדו להיעלם לעולם שכולו קריירות סולו, אנתולוגיות ויוקו, בעוד הסטונס בדיוק הוציאו את אלבומם "Beggar's Banquet" בדיוק ביום שיהפוך לאחד המקוללים בתולדותיהם, שני אולי ליום מותו של חבר הלהקה, בריאן ג'ונס. אבל עוד לפני כן כדאי להזכיר מדוע מלכתחילה התקיים ערב ההופעות ההוא באלטמונט.
הכל התחיל למעשה מרעיון של ספנסר דיירדן, איש להקת ג'פרסון איירפליין, שרצה להעלות מעין "וודסטוק מערבי", כהגדרתו, אירוע מוזיקה גרנדיוזי וחינמי שיובילו הרולינגס סטונס ולהקתו שלו. יתכן שבמידה מסוימת היקום עצמו ניסה למנוע מההופעה באלטמונט מלהתקיים, אחרת קשה להסביר את כמות המכשולים שעמדה בדרך להוצאתו לפועל - החל מנושאי לוחות זמנים ועד לחוסר שיתוף פעולה מצד המשטרה. במקור תכננו שתי הלהקות לקיים את האירוע בסן פרנסיסקו, עיר שאירחה מעט לפני כן אירוע שכלל למעלה מ-50 להקות והכיל כ-80 אלף איש בקהל, אלא שבדיוק בשל הסמיכות לאותו פסטיבל נאלצו הסטונס ושות' לחפש מקום אחר.
לבסוף, כפיתרון של הרגע האחרון, הוחלט לקיים את הערב במתחם המירוצים באלטמונט, ללא אבטחה ראויה או יכולת שליטה בקהל. "הווייב שם היה רע", אמרה שנים אחר כך סולנית הג'פרסון איירפליין, גרייס סליק, "ציפיתי לאווירה האוהבת של וודסטוק, אבל זה היה סיפור אחר לגמרי". בהמשך, כפיתרון לבעיית האבטחה במקום, שכרו ג'אגר וחבריו את שירותיהם של "מלאכי הגיהנום" - כנופיית אופנוענים ידועה לשמצה. וזאת גם הייתה הנקודה בה נחרץ גורלה של ההופעה ההיא באלטמונט.
לא הייתה זו הפעם הראשונה שלהקות השתמשו בשירותיה של כנופיית הבייקרים. הג'פרסון איירפליין והגרייטפול דד עשו זאת בעצמם, ובהעדר שיתוף פעולה מצד המשטרה נראה היה לאנשים מסוימים הגיוני לתת לחבורת אנשים בעלי מראה וחזות מרתיעים להיות אחראים על הסדר וביטחון הקהל, לכוון, לשמור על ציוד ולדאוג שבמקום לא יתרחשו מקרי אונס או רצח.
על פי האגדה, "מלאכי הגיהנום" הסכימו להצעה תמורת בירה בשווי 500 דולר ונראו כמוכנים לשתף פעולה עם כל הוראה. יש הטוענים כי ניסיון עבר של הסטונס עם חבורת אופנוענים חביבה שנקראה גם היא "מלאכי הגיהנום" גרם ללהקה ומנהליה לחשוב שמדובר גם הפעם בקבוצה לא מזיקה של חובבי רכבים דו גלגליים. אלא שבפועל מדובר היה בקבוצה עם אופי שונה לחלוטין.
כשמיק ג'אגר ירד מהמסוק שהוביל אותו למתחם ההופעה, הוא זכה לקבלת פנים מפתיעה בדמות אגרוף בפניו, מתנת מעריץ אלים. אבל זו הייתה רק ההתחלה, שכן עד שעלו הסטונס לבמה הספיקו המלאכים להשתכר, כנראה, מאותן הבירות שהיוו את שכרם לאירוע. עד שירד הערב כבר הספיק גם הקהל להפוך חסר סבלנות, ומספר התקריות האלימות בתוכו החלו לגבור.
במהלך ההופעה של ג'פרסון איירפליין, חבר ההרכב מרטי באלון נחבט בראשו על ידי אופנוען זועם, דבר שהוביל את חברי הגרייטפול דד לוותר על הופעתם באירוע. ההחלטה הזו גרמה גם לקהל להפוך מתוח, עצבני ומתוסכל עוד יותר (אם לא הספיקה לו הופעה שלמה של סנטנה מוקדם יותר באותו היום). עד שג'אגר, ריצ'ראדס ושות' עלו על הבמה - היו הקהל והמלאכים צמאים לדם, משהחלה ההופעה של הסטונס עטו על הבמה כ-4,000 איש, לסצנה שלמה של צרחות, אלימות, תסכול ודוחק.
לא עזרו הבקשות החוזרות והנשנות מצד ג'אגר להירגע. לא עזרה גם הפסקת ההופעה לדקות ארוכות לאחר השיר "Sympathy For The Devil", כתוצאה מתגרה בקהל. במהלך הסט של האבנים האווירה הפכה אלימה יותר ויותר, והגיעה לשיא כשמספר "מלאכים" החלו להתקוטט עם מרדית' האנטר, נער בן 18 שהתעקש לנסות, בהשפעת מתאמפטמינים, לעלות לבמה ולתקוף את חברי הלהקה. אחד מחברי הכנופיה תפס את האנטר ברגלו, חבט בו והבריח אותו לקהל, אלא שכעבור מספר דקות חזר הצעיר המסומם לנסות את מזלו ולעלות שוב לבמה.
בזמן שהאופנוענים ניסו למנוע ממנו בשנית לעשות זאת, שלף האנטר אקדח ריבולבר מכיס הז'קט שלו. חבר "מלאכי הגיהנום" אלן פאסרו ראה את האקדח ושלף בתגובה סכין, ודקר את האנטר בין פעמיים לחמש - תלוי לאיזו גרסה אתם בוחרים להאמין. עדי ראיה מסוימים טוענים כי לאחר הדקירה הוסיפו חברי הכנופיה לדרוך, לבעוט ולרמוס את גופו של האנטר, וכל סצנת הבלהות הזו תועדה ממש במקרה במצלמתו של הצלם אריק סארינן - שהפכה עדות מרכזית בחקירה שליוותה את האירוע. הסטונס, אגב, לא ירדו מהבמה – בעיקר כי חבריה לא היו מודעים לרצח האיום שהתבצע במקום, וכן משום שחששו כי ירידה מהבמה רק תתסיס את ההמונים הפרועים גם כך.
"Sympathy For The Devil". מיק ג'אגר מבקש מהקהל להרגע
שנה לאחר מכן, בדיוק ביום ההופעה, יצא הסרט "Gimme Shelter",של הבמאים אלברט ודיוויד מייסלס מ-1970 (שיצא בהוצאה מחודשת ב-2010) ובו תיעוד מוקדם של הנסיונות להפיק את האירוע, התסכול שקדם לו והזוועה שהתחוללה במהלכו. מיק ג'אגר וחבריו נראים בו צופים בתיעוד של הרצח בהופעתם וניכר בהם כי הם מזועזעים מהאקט שהתחולל לנגד עיניהם אך ללא ידיעתם. ב-2008 חשף חוקר FBI מזימה לרצוח את ג'אגר על כך שלא תמך במלאכים לאחר התקרית, ועל האופן בו הוצגה הכנופיה בסרט התיעודי אודות המקרה.
הרצח בהופעה באלטמונט, שהתרחשה לא יותר מארבעה חודשים לאחר פסטיבל וודסטוק, היה עם השנים לאירוע שחתם סופית את תנועת הצעירים של הסיקסטיז. אירוע שפתח את הדלת אל שנות השבעים שהיו לאלימות ואפלות יותר ויום שחשף את החברה האמריקאית במערומיה, את האלימות שעוד רוותה בה ואת המקום העצוב אליו הגיעה, גם אחרי מה שהיה נראה כמהפיכת דור הפרחים. שירים וספרים נכתבו אודות המקרה, אפילו פסלים נוצרו בהשראתו. "כותבים מתמקדים באותו היום באלטמונט לא בגלל שהוא הביא לסופו של עידן", אמר מספר שנים אחר כך מבקר המוזיקה רוברט כריסטגו, "אלא בגלל שהוא סיפק מטאפורה כל כך מורכבת לדרך שבה העידן ההוא הסתיים".
