איכס והעיר הגדולה: 10 המבנים הכי מכוערים בתל אביב
הם אולי בולטים במיוחד, אבל זה לא אומר דבר על יופיים: מהמזרקה ובית המלון של יעקב אגם, דרך הבית המשוגע ברחוב הירקון ועד התחנה המרכזית החדשה בדרום ותחנת הכוח בצפון - אולי היו צריכים לחשוב לפני שבנו את האסונות השחורים של העיר הלבנה?
מזרקת "אש ומים" של יעקב אגם - משתנה צבעונית מיותרת
מה עוד לא נאמר על המשתנה העירונית המטונפת המוצבת בכיכר העיר. החללית המוזרה של הפסל בעל הנטיות העיצוביות הגאות נחת לראשונה ברחוב דיזנגוף בשנת 1986, וכשם שהיה מוזר ולא מעניין, כך נותר בשנות האלפיים, עת שב לחיינו לסיבוב נוסף לאחר שיפוץ מאסיבי. כה מאסיבי, עד ששנתיים-שלוש אחרי ששופץ, הוא שוב מתקלף כביום היוולדו.
לא ברורה אם כן התעקשות עיריית תל אביב ללכת אחר אגם באש ובמים, ואף להשיב לכיכר דיזנגוף את אותם צלילים קלאסיים צורמים המלווים את רשפי האש וזרנוקי המים אחת לשעתיים. לא ברורה גם ההתעקשות להימנע מהריסת המקום וחזרה למבנה הכיכר הקלאסי כפי שהוצע לפני מספר שנים, תוך בניית חניון תת קרקעי הנחוץ כל כך לאזור.
ופני התיירים התמהים המבקרים במקום אומרות הכל. אף אחד לא באמת מבין את שפריצי המים שמתנפצים מתוך האגם לכל עבר ואת שפריצי הצבע הדהויים. זה אולי נראה סביר כשצובעים כך חזיתו של מלון המקבל את פני הטסים לארץ (בעיקר אלה הגאים, המשוכנעים כי מלון דן נצבע במיוחד לכבודם בצבעי דגל הגאווה), אבל בכיכר העיר, באמת לא ברור מה גדול היה חטאנו שזכינו לעונשו של זה.
כיכר אתרים - פשע מבטון
ואם כבר מדברים על משתנות מעוגלות המוצבות לרווחת תושבי העיר, הלא שכיכר אתרים היא משתנה ציבורית אחת גדולה שכבר שנים מצחינה ומחרבת את כל הצומת שבין שדרות בן גוריון לרחוב הירקון, בואך חוף גורדון.
נדמה שאלוהי האדריכלות והאורבניות קיללו את כיכר אתרים. הכיכר של האדריכלים הוותיקים רכטר וויטקובר משנת 1975 היתה הצלחה כבירה בתחילת דרכה ובעידן השיפוצים הגדול של חוף הים התל אביבי. מסעדות מוצלחות, חנויות פטורות ממכס לתיירים ואפילו סניף של כלבו שלום היה שם. אך עם השנים צנחה הצלחת העסקים במקום ועל הכיכר השתלטו גורמים שהורידו אותה שאולה. גם כמעט 40 שנה אחרי, כשהחליטו לשפץ את המועדון שבמרכזה, הפך המקום עד מהרה למועדון חשפנות.
נסיונות רבים למחוק את הכיכר נעשו לאורך השנים אך עד היום ללא הצלחה. המקום עומד כיום מתפורר ומוזנח, כאשר דרי רחוב מוצאים בו מפלט בימי החורף וגורמים מפוקפקים מפעילים בו עסקים שונים ומשונים. הגיע הזמן שעיריית תל אביב תמחה את החרפה האדריכלית והכלכלית, ויחל עידן חדש במתחם הזה. ואם כבר, אז עידן חדש שבניגוד לתכנון המקורי יכבד את חוף הים, יאפשר כניסת אוויר אל העיר ולא יחסום את הקשר בין העיר לחוף בגושי בטון אפורים.
התיאטרון הלאומי הבימה - נצנצים חסרי תקנה
באחד הראיונות האחרונים בחייו, אמר האדריכל רם כרמי בהתייחסו לעיצוב המחודש של התיאטרון הלאומי שלנו, משהו כמו "לפחות יש עליו נצנצים בשביל ההומואים". כרמי השכיל להבין שמה לעשות, לא תמיד זה הולך ולא בדיוק יצא מה שהוא רצה. המעגל הבוהק סר הטעם בלב לבה של תל-אביב לא מכבד את נעוריו של התיאטרון, אם כי ברמת עיצוב הפנים המרשים - דווקא יש סיבה לגאווה.
אם לא די בכך, אל לנו לשכוח את כיכר התרבות, שבין היכל התרבות להבימה. לא שיש בעיה מסוימת עם הצמחייה המרשימה והגינון המיוחד שם, אך כשכל זה בא בין מרצפות לבנות בוהקות כשברקע הקיר הלבן מחזיר האור של התיאטרון, התוצאה הסופית היא סינוור אחד גדול, ובמזג האוויר ההביל של העיר הלבנה, לא מדובר בכיף גדול.
ואולי גם אתם שמתם לב שמישהו חשב שיהיה מאוד יפה להשאיר את האזור כולו חשוף, בלי עץ אחד לרפואה. בעצם עץ אחד יש, על גבעת דשא מוריקה מוגבהת, סוג של פסל סביבתי נחמד. אבל הכיכר כולה חשופה ולוהטת. בדיוק מה שצריך בעיר הזאת. לא?
הבית המשוגע ברח' הירקון - גאודי זה לא
אי שם בסוף שנות ה-80 קם לו הבית המפחיד והמוזר ברחוב הירקון הסמוך לחוף ימה של העיר. האדריכל ליאון גנייבה שאב את ההשראה לעיצוב המבנה מגאודי הספרדי המוצלח, רק שבמקרה הזה, איך נגיד? במקום עיצוב יצא קצפת ובמקום סגנון יצא דיכאון. מה בכלל הקשר בין הקצפת המשפריצה לבין העיר הלבנה? פשוט אין.
המרפסות הלבנות המודבקות, הצריחים הכעורים על הגג והגב, שמשמש גם כחזית מהרחוב המקביל ונטול כל קשר עיצובי לצד זה של הבניין, הפכו אותו לבדיחה של ממש. גם השיפוץ שלאחרונה עבר הבניין לא תרם כהוא זה לעיצובו, וחבל כי אפשר באמת היה לוותר על חלק מהצעקנות. אגב, היה מי שחשב שהדבר הזה ראוי להיות מוצג במיני-ישראל. על כך נחסוך מכם את דעתנו.
מלון דן תל אביב - האקורדיון הגאה
לא פעם היו מי שאמרו שהתיירים הרבים המגיעים למצעד הגאווה של תל-אביב בחודש יוני של השנה, וצועדים בסמוך למלון דן בעיר, בטוחים כי הוא נצבע במיוחד עבורם ומסמל את שער הכניסה לעיר שחרטה על דגלה את אות השוויון והסובלנות. ובכן, לא כך הדבר. מדובר בסך הכל בעוד חזית שעיצב יעקב אגם, בטכניקה ההו-כה-מסובכת שלו, לפיה מצד אחד נראה המלון בצבע אחד ומצד שני בצבע אחר, כמו סוג של אקורדיון מוזר.
אגב, המלון הוקם בכלל בשנות ה-50, ורק בשנות ה-70 אגם חירב את חזיתו. הפיסול הסביבתי הכל כך מוצלח הזה עבר אפילו שיפוץ בשנת 2000, מה שלא פגם כלל בצבעוניות המוגזמת כל כך והלא קשורה כל כך, לכלום.
תחנת רדינג - אפור זוהר
כל הארץ נצנצים נצנצים. זה מה שאולי אפשר להבין מהכתבה הזו בלי שכל כך התכוונו, אבל כשחושבים על זה - עם המזרקות והמלונות של אגם, הבניין המשוגע ההוא מהירקון וכל השאר - הנוצצים א-לה יום העצמאות מקיפים את העיר מכל עבר.
צריכים עוד דוגמה? קבלו. לפני כ-20 שנה היה מי שחשב שהארובה של תחנת הכוח רדינג לא מספיק מקושטת. אז פשוט באו והוסיפו לה פסים צבעוניים באווירת שנות ה-90, שהפכו אותה לסוג של ילד כאפות המסתובב בחוצות העיר ביום העצמאות. אחד אדום, אחד ירוק, אחד כחול ועוד כמה שלא קשורים לכלום.
בשביל מה זה טוב? אפילו לא בשביל הסימון עבור המטוסים שנוחתים בשדה דב. בשבילם כבר היו קודם סימוני נחיתה. עוד קשקשת צבעונית מדי ומיותרת לגמרי של העיר.
אגב, תחנת רדינג היא מבנה לשימור אם לא ידעתם. סיי נו מור.
טרומפלדור 2: אגלי האוס
בעמק יפה, בין גלים ורחובות, שוכן מגדל בן... לכו תדעו כמה קומות. הבניין החום שברחוב טרומפלדור 2, על שפת ימה של תל אביב, הוא אחת ההזיות הארכיטקטוניות שנולדו בעיר הלבנה.
מדובר בפרויקט שנולד מתוך פנטזיה של האדריכל צבי הראל שהחליט להביא לחיים רישום שלו בשם "וילה משותפת" ולהמיט על תושבי העיר ומבקריה את היצור המוזר והגבוה שאין פחות משתלב ממנו בקו החוף. התוצר הסופי מזכיר משהו כמו יצירה של האמן הסוריאליסטי ההולדני אשר, ההוא שמשרטט מדרגות הפוכות ומבנים מתעתעים.
חלונות לכל כיוון ובליטות לכל עבר, קומות בגבהים משתנים, שפיצים משולשים, חללים ריקים ומרפסות מעוגלות - נדמה שמישהו פה פשוט שכח שאנשים צריכים לגור בתוך הדבר הזה בסוף (או להסתכל עליו), והבעיה היא שכאן מדובר לא בשרטוטים פנטזיונריים אלא במציאות תל אביבית, ובבניין שלמרבה הצער גם העניק לחוף שלצדו שם חדש ולא מחמיא במיוחד, השגור בפי תיירים המגיעים לעיר: "The Ugly House Beach".
התחנה המרכזית החדשה
"הפיל הלבן" שעמד עשרות שנים בדרום תל-אביב, הביא עמו בשורה נהדרת לנוף התל-אביבי: גוש בטון עצום וכעור, בתוספת נתיבי תחבורה ציבורית שעוברים מול חלונות בתיהם בקומה הרביעית (!) של עובדים זרים או מעוטי יכולת כאלה ואחרים. לא ברור מי חשב שזה בסדר ושרעש האוטובוסים ייבלם באמצעות חלונות הפלסטיק שהוצבו שם, אבל לא לשם כך התכנסנו.
כבר שנים מנסים רבים לשבור את הראש ולהבין איך נפטרים מהעונש הארכיטקטוני ומהמפלצת האפורה-אדומה הזו, שגם כקניון כשלה נחרצות. האם לשפץ? לחצות את המבנה באמצע ולעשות ממנו שני מבנים? לבנות עליו גורדי שחקים? או אולי פשוט להרוס את כל העניין הזה ולחשוב מחדש איך אנחנו רוצים שהתחנה המרכזית של העיר המרכזית של מרכז המדינה תיראה. בינתיים, צורה לנו.
בתי ההסתדרות - מזרח גרמניה זה כאן
או אפילו ורשה, אם תרצו. בניית שנות ה-50 וה-60 האופיינית כל כך למזרח אירופה של התקופה ההיא, השתלטה גם על תל-אביב. ניתן לראות זאת בעירייה ששיפצה מעט את פניה לפני מספר שנים, אך בעיקר בבית ההסתדרות הציונית ברחוב קפלן ובבית הוועד הפועל של ההתסדרות ברחוב ארלוזורוב.
שני מבני הרכבת, שלא לומר גושי הבטון הברוטליסטים חולשים על פני שטחים אדירים, ומנסים לבטא את הפשטות שבאדריכלות הסוציאליסטית. התוצאה, 50 או 60 שנה אחרי, מחפירה. אגב, אם תהיתם מה זו הבליטה האדומה על גג בית הוועד הפועל של ההסתדרות - לא טעיתם. מדובר בזכר לתנועה הקומוניסטית, ממש כך.
מגדל האופרה - עוד קצת ורוד דהוי
קניון נוסף שידע ימים יפים מאלה הוא זה הנמצא בתוך מגדל האופרה, על חוף ימה של העיר. השטח עצמו הוא רב זכויות, שכן כידוע במקום משכנו ניצבה הכנסת הראשונה של ישראל. אבל מאז עברו הרבה מים בים של תל אביב, ומגדל האופרה נבנה בסוף שנות ה-80 - ורואים את זה. כל כך רואים את זה.
אמרנו שנות ה-80? אמרנו צבעוניות מוגזמת, ומכל הצבעים שבעולם כאן נבחר ורוד דהוי להיות זה שיוביל את גגות ושולי המבנה העצום הזה שעיצב אברהם יסקי ז"ל, מי שהיה שותף בעיצוב מגדלי אקירוב, סתם שתדעו. לא ברור מה הוביל להחלטה לשימוש בצבע הכה-מכוער הזה, אבל כנראה שזה עניין של טעם, מה שנכון גם לגבי כל שאר המבנים בכתבה הזו.
ומהו הבניין המכוער ביותר בתל אביב לדעתכם? כתבו לנו!
