פוטש בננה

"במילה אחת, פוטש". כך סיכם שלשום ראש הממשלה בנימין נתניהו את מה שהוא חש שעשו לו השרים יאיר לפיד וציפי לבני. או לפחות מה שהוא רצה לקבע בתודעת הציבור כסיבה שהובילה לבחירות המוקדמות, המיותרות והמזיקות אליהן דרדר את מדינת ישראל.

עוד בערוץ הדעות של ynet

תנו לעזה נמל / רון בן ישי

האם באמת היה פוטש? (צילום: אמיל סלמן)

באותו נאום הזוי במסיבת העיתונאים, נאום שכבר זכה לכינוי "אכלו לי שתו לי", האשים נתניהו את השרים לבני ולפיד כי לא תמכו בהחלטותיו ואף התבטאו נגדן. נניח עתה לשאלות האם תפקידם של השרים הוא לענות אמן אחרי כל החלטה של ראש הממשלה? האין מנהיגי ציבור חייבים בנאמנות קודם כל לציבור ולאינטרס הציבורי כפי שהם רואים אותו? ואם כבר לפטר שרים שהתבטאו נגד החלטותיו של ראש הממשלה, לא היה ראוי לפטר קודם כל את השרים אביגדור ליברמן ונפתלי בנט שהתבטאו נגד ראש הממשלה והחלטות הממשלה בזמן לחימה?

צריך לזכור כי מה שמחייב הן החלטות הממשלה ולא החלטות ראש הממשלה. השרים החברים בממשלה ומפלגותיהם החברות בקואליציה מחויבים לתמוך בהחלטות הממשלה (לא החלטות ראש הממשלה) בהצבעה בכנסת.

הפוסל במומו פוסל. לפני פחות מעשור, בשנת 2005, כשהיה בנימין נתניהו שר האוצר, כן, שר האוצר בממשלתו של אריאל שרון, ניסה נתניהו להנהיג מרד נגד ראש הממשלה שהחליט על ההתנתקות מרצועת עזה, פינוי מוחלט של הרצועה מכל כוחות צה"ל ופינוי כל הישובים והתושבים הישראלים משם. ההצבעה על תוכנית ההתנתקות נקבעה לישיבת הממשלה ביום ראשון 6 ביוני 2004.

יחסי הכוחות בממשלה לקראת ההצבעה לא היו ברורים. שלושה שרים ממפלגתו של שרון בראשות בנימין נתניהו איימו להצביע נגד עמדתו של ראש הממשלה ולהביא למפלתו בממשלתו שלו. במצב דברים זה לא נותרה לשרון ברירה אלא לפטר את השרים ליברמן ובני אלון כדי להבטיח רוב להחלטה על ההתנתקות, עניין מדיני מרכזי שעליו כבר התחייב ראש הממשלה בפני הציבור בישראל ולפני מדינות העולם ובראשן ארצות הברית והנשיא בוש. ולמרות זאת המשיך נתניהו בשלו.

בכל אותו סופשבוע שקדם להחלטת הממשלה נערכו מגעים קדחתניים בין השרה ציפי לבני (אפילו השמות לא משתנים אצלנו) מטעם ראש הממשלה לבין שלושת השרים הסוררים בראשות נתניהו. רק עמוק בתוך ישיבת הממשלה נמצאה הנוסחה הידועה כ"פשרת לבני", שסיפקה לנתניהו ולשותפיו את הסולם לרדת מן העץ עליו טיפסו והם הצביעו בעד ההחלטה על ההתנתקות.

דיבר נגד, הצביע בעד 

אבל ההצבעה בממשלה לא הייתה הפעם האחרונה ששר האוצר נתניהו ניסה להוביל מהלך נגד ראש הממשלה המכהן. מקרה חמור עוד יותר היה בליל ההצבעה בכנסת לאישור החלטת הממשלה על תוכנית ההתנתקות. החלטה שהתקבלה על-ידי הממשלה שנתניהו היה חבר בה ושהוא כאמור תמך בה. קבוצת שרים מן הליכוד, שוב בראשות בנימין נתניהו, ניסתה לגרום לכנסת שלא לאשר את החלטת הממשלה ולפחות להתנות את תוכנית ההתנתקות במשאל עם.

הדיון בכנסת נערך ב-26 באוקטובר 2004. היה זה דיון ארוך, בו ניתנה האפשרות לכל חבר כנסת לומר את דברו בנושא, והם כמובן לא ויתרו על ההזדמנות. אבל הדרמה האמתית התרחשה מחוץ לאולם המליאה. במהלך כל אותו דיון שהתארך אל תוך הלילה, התרוצץ נתניהו והזיע במסדרונות הכנסת (ועמו השרים ישראל כץ, לימור לבנת ודני נווה) בניסיון לארגן אופוזיציה להחלטת הממשלה שבה הם חברים. הם ניסו גם להיפגש עם שרון כדי ללחוץ עליו לסגת מהחלטת הממשלה. אבל, ראש הממשלה שרון לא שעה לתחינותיהם להיפגש עמם ובניגוד לשריו המזיעים במסדרונות, ישב כל אותן שעות ארוכות בקור רוח ובפנים קפואות במליאה והאזין רוב קשב לנאומיהם המשמימים של יושבי הספסלים האחוריים בבית, כאילו כל המהומה שמסביב אינה קיימת.

סופו של דבר, שכל הניסיונות נכשלו וארבעת השרים המורדים נכנסו מבוישים ומושפלים למליאה והצביעו בהצבעה שמית בעד תוכנית ההתנתקות. מאז נקרא אותו ניסיון כושל למרוד בראש הממשלה, "פוטש בננה".

מה אנחנו למדים מהסיפור? לפחות שני דברים. האחד, שעניין הפוטש אינו זר לו למר נתניהו. והאחר, שראש הממשלה נוהג לשכוח את מה שנוח לו. למשל את העובדה שבכל ההצבעות שהתקיימו בעניין ההתנתקות, הוא הצביע בעד. דיבר נגד והצביע בעד, בממשלה ובכנסת.

ד"ר חיים וייצמן, מרצה למנהל ומדיניות ציבורית במרכז הבינתחומי בהרצליה ובאוניברסיטת תל אביב שחקר את ההתנתקות

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il