התחביב שלי: לחשוב איך לרצוח מבלי להיתפס

מה יקרה לדמות שעוברת חוויה איומה ואכזרית, כפי שספרות מתח ופשע יכולה לתאר? האם הפגיעה שפגעו בה תפגום אותה עד כדי כך שהיא תהפוך למישהו שמסוגל לעשות מעשים מפלצתיים, או שאולי מחשבות ודחפים אלימים הם משהו שחייב להיות שם מלכתחילה, משהו שהטראומה רק "משחררת לחופשי?"

זו שאלה אחת עליה הסופרת האוסטרלית הצעירה קנדיס פוקס (29) מסרבת לענות. "זו השאלה הבלתי ניתנת למענה שנמצאת בלב הספר כולו", היא מסבירה בראיון ל-ynet לכבוד תרגום ספרה הראשון, "האדס" שיצא השנה וכעת תורגם לעברית בהוצאת "כתר".

לקריאת פרק מתוך הספר "האדס"

"האדס" - יצר האדם רע מנעוריו?

היא כן מפרטת בשמחה על צעדיה הראשונים כסופרת, שהתחילו כבר בגיל 12: "בהתחלה מה שכתבתי יצא כחיקוי מוחלט של סרטים שאהבתי. ניסיתי לכתוב בסגנון שיהיה דומה ל"החבר'ה הטובים" של מרטין סקורסזה. לא ידעתי כלום על ניו יורק או על פשע מאורגן, והטקסטים יצאו לא מגובשים.

מצד שני, הייתי כותבת צעירה ומאוד אובססיבית שהגיעה ל-45 אלף מילה בקלות. בהמשך הפכתי לגותית יותר, ובהתאמה קראתי המון אן רייס, והספר הראשון ששלחתי למו"לים היה על ערפדית שצדה ערפדים אחרים ומובילה להכחדת הגזע שלה. הייתי שאפתנית אבל גם הייתי ממש גרועה, דחסתי לספרים כל רעיון שעלה לי. רק עם "האדס" התחלתי לכתוב על סידני. זה היה קל יותר מכל מה דבר שכתבתי קודם, והרגיש כמו לשבת ולהתבונן בספר כותב את עצמו".

ואכן, "האדס" הוא סיפור מתח ופשע שאוסטרליה מורגשת בו היטב, במיוחד בנקסטאון, פרבר של סידני שבו גדלה פוקס. הוא מסופר ברובו מנקודת מבט של הבלש החדש במחלקה, פרנק, איש מריר, חובב אלכוהול ונשים, סקסיסט אך גם שנון, חכם ובעל ניסיון של חיים שחבלו אותו היטב. הוא מסוקרן ומלא פליאה מהשותפה שלו, עדן - חכמה, מקצועית וששומרת על ריחוק מטריד משהו ממנו, בזמן שברור שהיא ביחסים טובים מאוד עם אחיה אריק, שעובד באותה תחנת משטרה.

בזמן שהשלושה מנסים לתפוס רוצח סדרתי שמשתמש בגופות לצרכים מסוימים, קולו של המספר נע מדי פעם על ציר הזמן קדימה ואחורה, ומקדם את העלילה בגוף ראשון דרך פרנק, עובר לנקודות המבט של הרוצח (או הרוצחת) בגוף שלישי, לנקודת המבט של עדן, של דמויות נוספות ושל האדס שעל שמו נקרא הספר.

האדס הוא האדם שאנשי העולם התחתון מכבדים וחוששים מפניו. הסיבה: הוא מנהל אתר פסולת שבו קל מאוד

 להיפטר מגופות. מקרה מהעבר של פושע שמבקש את עזרתו משתבש, והסיפור שהוא פותח מסופר לנו במקביל לחקירה המתנהלת בהווה, ובין לבין מתברר הקשר בין המקרים.

זה נשמע סבוך, אך "האדס" כתוב באופן קולח, בהיר ונטול פרטים מיותרים. הכתיבה של פוקס מצליחה להיות ויזואלית מאוד, וניתן לדמות בבירור איך נראית המזבלה הענקית, או תחנת המשטרה. גם המוטיב של הקשר בין הדמויות לבעלי חיים שונים, סוסים אצל עדן, וחיות מסוגים שונים אצל הרוצח נטווים בסיפור ומאפיינים את הדמויות בלי לתקוע את מהלך העניינים.

רוע ואפילה מהבית

פוקס היא בת לקצין מבחן ועובדת סוציאלית, ומספרת כיצד האופן הייחודי שבו גדלה משתקף בכתיבה: " אמא שלי הייתה מצילה דברים שבורים, וגדלתי עם הרעיון שלכל דבר יש פוטנציאל, אפילו למרוסק ביותר. כשהייתי צעירה היא נהגה להציל חיות אוסטרליות. היו לנו קנגורואים בחצר בבנקסטאון, ציפיות של כריות עם תינוקות של אופוסומים נחים בהן, כל חיה שאפשר להעלות על הדעת, ולא משנה עד כמה בלתי ניתנת להחלמה היא הייתה כשהיא הגיעה, כל מה שצריך כדי לרפא אותה היה אהבה ומסירות.

"כשהחיות לא הספיקו, אמא התחילה "להציל" ילדים. עם ארבעה ילדים משלה, היא אימצה שני תינוקות, והייתה אם אומנת לילדים נוספים. היא אספה פריטים שהושלכו לזבל, ונהגה לומר שהחפץ נראה עצוב, ושהוא מרגיש יותר טוב עכשיו כשהיא לקחה אותו הביתה ותיקנה אותו. היא כנראה הזדקקה להיות מושיעה של דברים וחיים, כדי שתוכל לגאול את עצמה, לטהר את עצמה מדברים שעשתה בעבר. אני חושבת שאפשר לראות את התימה הזו בהאדס".

האם סיפורי החיים של האנשים שאביך עבד איתם השפיעו עלייך?

"הסיפורים שהוא סיפר הפכו את דרך החשיבה שלי לאפלה, גרמו לי להתעניין ברציחות, בהרס. ידעתי כבר כילדה שהעולם מלא באנשים מפחידים. למדתי מוקדם שיש רוע בחוץ, בזמן שכל החברים שלי עדיין האמינו שאנשים הם טובים מיסודם".

אפשר לומר שאת כותבת מתוך הקרביים, מתוך חוויות וזיכרונות שלך?

"בהחלט. האדס הוא במידה רבה השתקפות של אמי. אני חושבת, מדברת ומתנהגת באופן דומה לפרנק למעט העובדה שהיחס שלו לנשים קצת מיושן, ובין הדפים מבליחים אנשים שאהבתי, וכמה שממש לא חיבבתי. גדלתי בסידני, סבתי הייתה גוררת אותנו כל יום ראשון לכנסייה שמהווה מוקד התרחשות בסיפור, הכול נמצא שם".

אחרי ש"האדס" זכה לשבחי הביקורת וזיכה אותה בפרס נד קלי לרומן פשע ביכורים, ספר ההמשך, "עדן" יצא החודש באוסטרליה. פוקס לא מבזבזת זמן וכותבת את הספר השלישי בסדרה "Fall", בזמן שהיא עובדת על דוקטורט ומלמדת כתיבה באוניברסיטת נוטרה דאם.

אבל לסיפור ההצלחה שלה לא הייתה התחלה מזהירה. היא כתבה ארבעה רומנים שלא פורסמו לפני שקיבלה אור ירוק עם "האדס". אחרי התנסויות בז'אנרים שונים, פוקס בחרה בז'אנר הפשע והמתח, הפופולרי כל כך מחד, אך זה שלפעמים, גם היום, מתייחסים ליצירות שבו כאל רבי-מכר קלי משקל בלבד, ומתעלמים בקלות מהערך המוסף שלהם כיצירות ספרותיות.

למה את חושבת שכל כך אוהבים את הז'אנר הזה?

"כי פשיעה זה משהו שמאוד קרוב אלינו, כל הזמן. זה בחדשות, בסרטים שוברי קופות. נשים, במיוחד, מודעות לאיום שנוכח בחיים שלנו מהרגע שאנחנו יוצאות מהבית לבד בפעם הראשונה. ברכבת, ברחובות ריקים וחשוכים - אנחנו מקבלות תזכורת לפגיעות שלנו מול פשיעה אלימה, וכשיש לנו ילדים משלנו זה מחמיר. כמו הדחף הבלתי נשלט להתבונן בתאונת דרכים, אנחנו רוצים לראות את הפחדים הכי גרועים שלנו מגולמים בבדיון. וליהנות מהפחד זה משהו ביולוגי, כמו לצחוק. לא משנה כמה אנשים ינסו להכחיש את זה".

וללא משוכנעים, שחושבים שז'אנר הפשע והבלש הוא עדיין ז'אנר נחות, מה תגידי?

"שמעתי הרבה את הטיעון שספרות פשע היא לא 'אמנות גבוהה', ויש שתי בעיות עם הרעיון הזה, לדעתי: קודם כל יש הרבה ספרי פשע שאכן נחשבים לאמנות גבוהה. "אל תגיע בזמיר" של הארפר לי, ו"בדם קר" של טרומן קפוטה למשל. וביצירות קנוניות אחרות יש אלמנטים של פשע, גם אם הוא לא המרכז. ב"גטסבי הגדול" חלק מהטרגדיה, לבד מסיפור האהבה, הוא העניין סביב תאונת הדרכים.

"שנית, אנשים חושבים שיש משהו נמוך וזול בעניין בפשע, כי אלו יצירות שמפארות חלאות, רוצחים ושקרנים בזמן שהספרות יכולה לחגוג נושאים יותר 'ראויים', אבל איזו אינטראקציה בין בני אדם חזקה יותר מזו שמתרחשת כשאדם אחד רוצח את האחר?"

בכל הנוגע לטעם אישי, פוקס אומרת שהיא שואבת יותר השראה מקריאת סיפורי פשע על מקרים שהתרחשו במציאות, מאשר מסיפורים בדיוניים: "קראתי המון ספרות פשע אמיתית, ואני יודעת שזה נשמע מוזר ממש, אבל אני נהנית, כתחביב, לחשוב תוך כדי קריאה על איך אפשר לרצוח מישהו ולצאת מזה בלי להיתפס. זה כמו משחק, לחשוב איך ואיפה להיפטר מהגופה, כי זה נורא מאתגר וקשה שהיא לא תתגלה ושלא יישארו שום עקבות בדרך".

למרות שיש משהו סקסיסטי למדיי באופן שבו הדמות של פרנק מתבטאת, עדן מאזנת אותו כדמות נשית אסרטיבית ומרתקת. "תמיד התקשיתי לכתוב דמויות נשיות", מספרת פוקס, "אני קצת טום בוי, ובגלל זה נטיתי תמיד לפיצוי יתר עם דמויות נשיות והן יצאו מלאכותיות נורא. עם עדן ניסיתי להיות יותר נאמנה לעצמי. היא אמנותית, עובדת עם הידיים, רצה, נלחמת וטובה עם רובים. אבל - יש לה הרבה סגנון. אני מניחה שהיא תמונה אידילית של עצמי, לו רק יכולתי להיות עם יותר סטייל".

מה את יכולה לגלות לנו על הספר השני שיצא עכשיו?

"'עדן', למרות שמו, יכיל את סיפור הרקע של האדס. במהלכו עדן ופרנק ינסו ללכוד רוצח סדרתי שאחראי להיעלמותן של שלוש נערות, ועדן תעבוד כסוכנת סמויה כדי לגלות מה קרה להן. במקביל, פרנק יסייע להאדס לגלות איזה רוע הגיח מהעבר האפל שלו, וכל המתח שייבנה יוביל לפיצוץ בסיום שלא ישאיר שום דבר כפי שהיה".

על אף ההצלחה שלה, ואולי בגללה, פוקס מלאת אמפתיה לסופרים שכבר כתבו אי אלו ספרים אך לא הצליחו להוציא אותם לאור. היא כותבת על כך גם בבלוג שלה, וגם רוחשת בו, בחשבון הטוויטר שלה ובעמוד הפייסבוק העסקי שלה הרבה כבוד וחיבה למעריצים.

מביאה את הרוע מהבית - קנדיס פוקס

"כל ביקורת גורמת לי להרגיש לוזרית"

בכל הנוגע לביקורת ספרות, התעוררה לאחרונה סערה ברשת על הפרשה שבה סופרת צעירה עקבה אחרי בלוגרית שכתבה ביקורות שליליות על הספר שלה. היא גילתה שהבלוגרית משתמשת בזהות בדויה, עם פרופיל פייסבוק מזויף, ואף גילתה היכן היא גרה והתקשרה אליה. הסיפור הצית מחלוקת בקרב בלוגרים וסופרים, כשחלקם טוענים שהסופרת הגזימה וחדרה לפרטיות הבלוגרית.

"גם אני רגישה לביקורות, הן יכולות כל כך קטנוניות שהן יגרמו לך לצרוח, אז אני משתדלת לא לקרוא אותן" אומרת על כך פוקס, "אין לך שליטה על האופן שבו אנשים יפרשו אותך. אני מזדהה עם הכאב של הסופרת, אבל היא לקחה את הביקורת באופן אישי, וזה משהו שנורא קל לעשות.

"בהתחלה בכל מכתב דחייה שקיבלתי הרגשתי שהמוציא לאור אומר שאני לוזרית. אבל זה לא נכון, הם לא מכירים אותי, הם פשוט לא מתחברים לסיפור שאני מספרת. לרדוף אחרי מבקרים ולנסות לשכנע אותם זה בזבוז זמן, ולא יתרום להערכה העצמית שלך. מצד שני, אני כן מוקירה כל חוויית קריאה של קורא, שלילית או חיובית, במיוחד עכשיו כשהספר יוצא בעוד מדינות, כי העובדה שהיצירה שלי מגיעה אל קהל רחב של קוראים היא חלום שהתגשם".

יש לך טיפים לסופרים מתוסכלים?

"המסע אל ההוצאה לאור של הספר שלך קשה מאוד. להיות סופר או סופרת זה להיות בודדה, חסרת תקווה ולהתמודד עם כישלון. את עובדת במשך שנה או יותר על משהו שכתבת בדם ליבך, וכשאת שולחת אותו את מקבל מכתבי דחייה שכתובים בנוסח אוטומטי. שום פידבק, שום עידוד. אין ערובה שאי פעם תצליחי להוציא את הכתבים שלך לאור. את יכולה לכתוב ספר כל שנה, ולעולם לא להצליח להביא אותם לדפוס. איך את אמורה ליהנות מכתיבה ככה?

"העצה שלי היא להתעלם מחוסר התקווה שבכל זה. להמשיך לדפוק על דלתות עד שהן ייפתחו, או לא. להניח לכעס ולעצבות שמגיעים עם דחייה ולעולם לא לתת להם להשפיע על הכתיבה שלך. זה המפתח, כי אם תנסי לכתוב את מה שאת חושבת שאנשים רוצים לקרוא את תכתבי סתם".

מי שקרא את "האדס" וצופה בסדרות מתח ישים לב שיש אלמנטים בספר שמזכירים מאוד את אחת מסדרות המתח היותר פופולריות ששודרו לאחרונה. היות וההשוואה בין הסדרה לספר מגלה כמה פרטים ממהלך העלילה של "האדס", מי שרוצה לקרוא את הספר באופן חף מספוילרים לחלוטין, שיפסיק עכשיו.

הכוונה ל"דקסטר", ש"האדס" מזכיר אותה גם בעיסוק בטראומת ילדות ומוות אלים של הורה שמובילה להתפרצות

של דחפים אלימים בבגרות, גם ביחסים מורכבים בין אח ואחות, גם בשימוש בעבודה במשטרה ככיסוי לאותם דחפים והוצאתם לפועל באופן מבוקר, ואפילו במוטיב של גופות שמתגלות בחביות במקור מים.

פוקס מקבלת את ההשוואה כמחמאה: "אהבתי את דקסטר, ולא מפריע לי שמשווים בינינו! דקסטר הצליח מאוד, כתוב היטב, והקונספט שלו מעולה. אני מניחה שבמידה מסוימת תיעלתי את אחד הרוצחים של דקסטר כשכתבתי על הגופות שמתגלות בחביות. אבל יש גבולות לחיקוי, ואני משוכנעת שלא פגעתי ביצירה של ג'ף לינדסי (הכותב של ספרי דקסטר, ל.ס.). הדמויות שכתבתי מאוד שונות מדקסטר, לינדסי עסק ברעיון שקורבן אלימות בילדות יכול להפוך למבוגר אלים, וגם אני עשיתי את זה. אני שמחה להודות שהושפעתי ממנו, אבל לא ישבתי ואמרתי לעצמי - אני הולכת לכתוב את דקסטר האוסטרלי".