הציל ילדה מאונס ונורה על ידי האנס. מי אחראי?

הבהרה: "ביום 6.12.14 פרסמתי מאמר במדור "תיק ביטוח" באתר זה. המדובר בטור דעה בלבד. כפי שנכתב, בית המשפט קבע שחברת שחף לא התרשלה על פי המצב המשפטי הנוהג בישראל. טור הדעה התכוון להביע ביקורת על המצב המשפטי ולא על חברת שחף. אם חברת שחף סברה שהטור התכוון לייחס לה רשלנות, הרי שהכותב מצר על כך ומבהיר שזו לא היתה כוונתו. מצו"ב קישור לפסק הדין ת"א (מחוזי נצרת) 524-09".

סמוך לשעה עשר בלילה הופיעה ילדה בת 12 בפתח חנות הבגדים של אברהם לוי במדרחוב של צפת. הילדה הייתה נפחדת ונסערת. היא ביקשה מלוי הגנה מפני אדם שעקב אחריה וניסה לאנוס אותה.

• בקרוב: פוליסת ביטוח בריאות אחידה
• חידוש הביטוח? רק בהסכמת המבוטח והקלטתו
  

לוי לא חשב פעמיים. הוא נתן לילדה מחסה בחנותו, יצא אל התוקף ודיבר על ליבו. עזוב את הילדה לנפשה, ניסה לשכנע אותו בטוב. התוקף שלף אקדח וירה בלוי 5 כדורים מטווח אפס. לוי נפצע קשה ביותר. לאחר טיפולים וניתוחים רבים נותר משותק בגופו, מרותק לכיסא גלגלים לכל ימי חייו עם נכות צמיתה בשיעור 100 אחוז.

במשפט הפיצויים התברר כי התוקף-האנס סובל מהפרעת אישיות קשה. אף על פי כן הוא הועסק כשומר בתאגיד השמירה שחף. זה האחרון, כדרכם של תאגידים עסקיים, לא השקיע משאבים בסינון מאבטחים המסוכנים לציבור. מאותם שיקולים הוא גם לא טרח לאסוף בסוף יום העבודה את הנשקים של עובדיו.

גם משרד הפנים לא השקיע בסינון מופרעים מקבלת רישיון להחזקת נשק. אין ספק שתאגיד השמירה ומשרד הפנים, כל אחד בהתנהלותו, יצרו סיכון לציבור כאשר הפקידו נשק בידי אותו אנס. האם יצירת הסיכון מטילה על תאגיד השמירה ועל משרד הפנים אחריות לפצות את לוי עבור נזקיו?

הילה סבלה מירידות לחץ דם וחוותה התעלפויות מעת לעת. באחד הבקרים קמה עם כאבי ראש. הדבר לא מנע ממנה לעלות על רכבה ולנהוג בו. בהמשך התעלפה, איבדה את השליטה על ההגה וגרמה לתאונה.

אין ספק כי התנהלותה של הילה יצרה סיכון בדרכים. האם יצירת הסיכון מטילה עליה אחריות לתאונה?

מי חשוב יותר?

במדינות שטובת אזרחיהן היא העיקר, כמו בניו זילנד, דיני הנזיקין והביטוח רואים אל מול עיניהם קודם כל את טובת האדם הנפגע. האינטרס של הנפגע גובר על זה של יוצרי הסיכון. השופטים במדינות אלה מטילים על יוצרי הסיכון אחריות אוטומטית לנזקי הנפגע בכל פעם שהסיכון מתממש.

במדינות שטובת התאגידים העסקיים היא העיקר, בתי המשפט לא מסתפקים בעובדה שהתאגיד העסקי יצר סיכון. במדינות אלה בתי המשפט רואים את עיקר תפקידם בהגנה על יוצר הסיכון.

לנקודת מבט זו קוראים במילים המכובסות "צדק" "איזון אינטרסים" ו"אשם תורם". במדינות אלה השופטים מצדיקים את חשיפת האזרח הפשוט לסיכונים שיוצר התאגיד העסקי כאשר פעילותו של התאגיד העסקי "מיטיבה עם הציבור". במדינות אלה השופטים חרדים לכך שהתאגיד העסקי לא ירוויח חס וחלילה פחות אם יידרש להשקיע משאבים בהגנה על האזרח. במדינות אלה השופטים מבקרים לעיתים דווקא את הנפגע ומרבים להגיע למסקנות ש"הנסיבות מצדיקות" לגלגל את הנזק במלואו או מקצתו על הנפגע שלא נזהר מספיק.

אולי נתעורר בניו זילנד

ומה בישראל? אצלנו הכול תלוי בשאלה מי הוא יוצר הסיכון, האם הוא תאגיד עסקי או שמא הוא אדם פשוט. כאשר יוצר הסיכון הוא תאגיד עסקי, המזהם את האוויר והמים, או מציף את הרחובות בנשק מסוכן, בתי המשפט מפעילים עליהם סטנדרטים הנהוגים במדינות העולם השלישי. כך במקרה הבלתי נתפס של הירי במדרחוב בצפת, לוי נותר בסוף המשפט בלא פיצויים. למרות שפעל על פי הציווי המוסרי והחוקי של "לא תעמוד על דם רעך".

השופט אשר קולה מבית המשפט המחוזי בנצרת קבע כי אמנם תאגיד השמירה יצר את הסיכון אך הוא לא היה צריך לצפות כי הסיכון יתממש ועובר אורח תמים ייפגע מהנשק שהושם בידי אדם בעל אישיות רעועה.

לעומת זאת כאשר יוצר הסיכון הוא האדם הפשוט, הסטנדרטים הנדרשים ממנו הם כמו בניו זילנד. כך במקרה של הילה שיצאה לנהוג עם כאבי ראש. השופט נצר סמארה מבית משפט השלום בתל אביב הטיל עליה, מבלי להסס, את מלוא האחריות לנזקי התאונה. הוא קבע כי היא אשמה בעצם יצירת הסיכון ולא המשיך לבדוק דברים נוספים כפי ששופטינו נוהגים לעשות כאשר יוצר הסיכון הוא תאגיד עסקי.

פסק הדין של השופט סמארה צודק. אך למה הכלל הצודק שהופעל בו כלפי אישה מן היישוב לא מופעל גם כלפי התאגידים העסקיים?

הלוואי וזה היה הנושא המרכזי בבחירות המתקרבות: הדרישה ששופטינו יתייחסו אל התאגידים העסקיים כמנהג השופטים בניו זילנד. כאשר תאגיד עסקי יוצר סיכון שיישא באחריות לכל נזק שנגרם לנו. כאשר תאגיד ביטוח מתעלל בנו שישלם על כך ביוקר. כאשר רשויות הפיקוח מפקירות אותנו שהמפקחים ישלמו בכיסאם ובכיסם ולא יקבלו בונוס על הפקרת השמירה: ג'וב בתאגיד העסקי שעליו הוא אמור לפקח. מי יודע, אולי בליל הבחירות הבאות נלך לישון בישראל ונתעורר בבוקר בניו זילנד.