מתנדב גם בגיל 90: "החיוך של הילדים שווה הכול"
מרדכי רוזנפלד מנתניה היה בילדותו בבית יתומים, ושם לדבריו קיבל את הרצון לתרום. למרות גילו הוא מתנדב כול יום בגני ילדים עם מוגבלויות וגם עוזר לקשישים. "זה לתת באהבה ולקבל אהבה, אי אפשר לפרוט את זה לכסף"
היום (ו') מתקיים בעולם יום המתנדב הבינלאומי, אבל את מרדכי רוזנפלד בן ה-90 מנתניה התאריך הזה לא מרגש במיוחד. כבר 40 שנים הוא מתנדב באופן קבוע ויום יומי. "ההתנדבות ניטעה בי בבית היתומים אליו נשלחתי כשהייתי בן 10. לראות היום חיוך של ילדים כשאני מתנדב בגן, זה שווה הכול".
רוזנפלד נולד באוקטובר 1924 בטרנסילבניה שברומניה. כאשר היה בן 10 אביו נפטר, אמו נאלצה לגדל לבד את רוזנפלד ושני אחיו ומצבה הכלכלי היה קשה. כך הוא מצא את עצמו בבית היתומים. "היו שם ילדים מגיל 6 ועד 17 ובית היתומים נתמך על ידי תורמים. אני זוכר שהיינו הולכים ברגל בשורה מבית היתומים לבית הכנסת, וכל הילדים היו מסודרים ונקיים". בתקופת השואה היה במחנות עבודה, הצליח לשרוד ובשנת 1945 עלה לישראל.
במשך שנים רבות עבד רוזנפלד בענף הבנייה. "ההתנדבות הייתה בהתחלה בגני ילדים, הייתי מגיע ועוזר בעבודות שיפוצים, אינסטלציה ואף בבישול האוכל לילדים. אם היה ילד בעייתי בגן, אני הייתי צמוד אליו". מספר רוזנפלד, שמתנדב כבר עשרות שנים בשני גנים של ילדים שסובלים ממוגבלויות קשות.
"באחד הגנים הילדים נמצאים במצב שכיבה כל הזמן", מספר רוזנפלד. "יש ילדים שלא מתקשרים אבל כאשר אני נכנס לגן אתה רואה בעיניים שלהם שהם שמחים לראות אותי. לפעמים הילדים רק נותנים חצי חיוך וזה ממלא לי את הלב ונותן לי כוחות. אני נמצא עם הילדים, מטפל בהם יחד עם המטפלות וכל מה שאני מעניק להם בחיוך הם מחזירים לי בחיוך, במילה. אני מרגיש שהם מחזירים לי פי אלף". רוזנפלד מציג לוח שעליו כתוב "תודה" ומסביב טביעות ידי הילדים בצבע. "זה שווה לי הכול, יותר מכל ציור ששווה הרבה כסף. זה מרגש אותי יותר מכול שילדים עם מוגבלויות הטביעו נתנו לי את זה", הוא אומר.
כל בוקר יוצא רוזנפלד מביתו ונוסע באוטובוס לשכונה אחרת בנתניה על מנת להתנדב. מלבד גני הילדים, הוא מתנדב גם בביטוח הלאומי ומגיע לבתי קשישים עריריים כדי שתהיה להם קצת חברה. "אני יושב איתם ואנחנו מדברים יחד. יש קשישים שאני רק נכנס אליהם והם מברכים אותי. הם אומרים שאם אני לא מגיע אז כל היום הם לא ידברו מילה אחת, ובזכותי יש להם עם מי לדבר. מלבד לשבת איתם אני עוזר להם, אם יש בעיות עם המטפלות או בביטוח הלאומי. אני מבין את הקשישים שנשארים לבד, לא קל לראות אותם ככה, אבל אני עדיין חושב שקשיש צריך להישאר בבית שלו ולא להיות במוסדות".
סדר היום של רוזנפלד מתחיל בשבע בבוקר, כאשר הוא יוצא מביתו להתנדבות בגנים. "אחר כך אני לא יודע מה מצפה לי. יש טלפון נייד שמנהל לנו את החיים ולאן שקוראים לי אני הולך בשמחה". רוזנפלד מכיר אנשים בגילו וגם צעירים יותר שמעדיפים לבלות בבית, בבית קפה, בגן ציבורי ובמשחקי שש-בש. "אני לא שופט אותם. אני מבין שמדובר באנשים שעבדו 50 שנים ועכשיו נמצאים בפנסיה ורוצים לנוח. הם מפסידים שהם לא מתנדבים ונותנים מעצמם לאחרים, כי זה לתת באהבה ולקבל אהבה, אי אפשר לפרוט את זה לכסף. לא הכול בחיים זה כסף. אני לא מוכן להישאר בבית בין ארבע קירות. אני נותן, אבל ההתנדבות גם נותנת לי. זה לא משהו חד צדדי", הוא אומר.
רוזנפלד עובר כל הזמן סדנאות והשתלמויות בנושאים בהם הוא מתנדב.
הוא כבר קיבל מנשיא המדינה לשעבר שמעון פרס את אות המתנדב. גם מעיריית נתניה הוא זכה להוקרה, קיבל את אות המתנדב ואף זכה בתואר יקיר העיר. על המדפים בביתו יש תעודות הכרה ומגיני הערכה רבים, אך הוא מרגיש שעדיין לא מיצה את רצונו לתרום ולהתנדב. "מה שניטע בי בבית היתומים כשהייתי בן 10 לא יפסיק".
מנהלת מחלקת ההתנדבות בעיריית נתניה, אתי יוזף: "בעיר יש 10 אלף מתנדבים וכל הזמן אנחנו מגייסים נוספים. מרדכי הוא בן 90 וכולו אור, נתינה ואכפתיות. הוא נוסע באוטובוסים לשכונות בעיר שמרוחקות מביתו כדי לתרום. הוא מתנדב בגנים של ילדים עם מוגבלויות ולא כל אחד יכול נפשית להתנדב במקומות כאלה. הוא עושה את זה כבר שנים רבות ונשאר בקשר עם הילדים והמשפחות. עם המתנדבים האלה אנחנו עוזרים להרבה אנשים".
לרוזנפלד יש שתי בנות, שישה נכדים,ארבעה נינים ושני חתנים. "החתנים הם כמו הילדים שלי. המשפחה מבינה, מעודדת אותי וגאה בי על ההתנדבות שלי".
לפנייה לכתב/ת 
