"החלפן שנרצח" הוא בעלי

"בעלי נרצח!" ככה אומר לה, לבוסית שלי. בעצם אתחיל את זה אחרת: "תקשיבי, לא אוכל להגיע ביום ראשון לעבודה כי...". לא, פשוט אתקשר ביום ראשון בבוקר, ואגיד שחליתי וזהו. לעזאזל, יש סוף לכל דבר, גם לדחיינות שלי. 7 בדצמבר אוטוטו כבר כאן, ואני זו שמדליקה נר לזכרו של אריה שלי ביום הזיכרון לנרצחים.

יום הזיכרון הזה, שאף אחד לא יודע עליו. רק אנחנו, קרוב לאלף איש שיבואו להתייחד עם זכר יקיריהם ועוד אלפים שיבחרו להישאר בבית ולא להתמודד עם הדמעות שישטפו את רצפת האולם.

עוד בערוץ הדעות של ynet

פוטש בננה / חיים וייצמן

תנו לעזה נמל / רון בן ישי

האבסורד הוא בכותרת שנתנו לערב הזה: "לא שוכחים אף אחד". ברור. אנחנו, בני משפחות הנרצחים, לא שוכחים. אבל מי חוץ מאיתנו רוצה לדעת על זה בכלל? הבושה, ההסתר. הרי אני כבר קוראת את המחשבות שמתרוצצות בראש: "נו, הוא בטח היה עבריין, הרי קראתי בעיתון שהיה חלפן כספים".

איש משפחה מדהים שנרצח בעבודתו. אריה גזית ז"ל ואלמנתו

"חלפן כספים" הוא השם שהדביקו לו, לאריה היקר והאהוב שלי. נכון, החברה שבה עבד כמנהל חשבונות עסקה בין היתר בהעברת כספים של עובדים זרים מהפיליפינים ובממכר כרטיסי טיסה זולים עבורם. אבל בין זה לתחום האפור שאליו רצו לשייך אותו המרחק עצום. שמיים וארץ!

איזה איש מצחיק הוא היה, שופע הומור, מרכז העניינים בכל מקום שבו היה. אריה היה איש משפחה מדהים. לכל אחד מאיתנו דאג ונתן תשומת לב מיוחדת. מדי שבוע היה חוזר עם סלים מלאי כל טוב. "די. הייתי אומרת לו, כבר אין מקום במקרר", אבל כלום לא עזר. ככה זה אצלו, דור שני לשואה. עד היום אני אומרת בהרצאות שלי בפני בני נוער: "אריה לא זכה לסבא ולסבתא מצד אביהם, הם נספו בשואה. והנכדות שלי לא זכו להמשיך וליהנות מהסבא המסור והמצחיק שלהן. הוא גם נרצח. לא בשואה, ברצח מתועב. מי היה מאמין".

איש תם וישר כפלס יוצא לעבודתו בבוקר ולא שב. ולמה? ואיך? רק המחשבה איך נרצח מצמררת אותי, מציפה את עיניי בדמעות ולא מרפה לרגע. לא בכדי כתבו השופטים בגזר הדין: "הנאשם וחבריו עזבו את המקום כאשר הם מותירים אחריהם אדם שכל חטאו היה בכך שהגיע בבוקרו של יום לעבודתו, אין בה כדי לצבוע את מעשיהם בצבע אחר מאשר בצבע השחור של אכזריות ואלימות בסגנון התפוז המכני".

שחור. שחור משחור השכול הזה, אך גם שקוף. כזה שאיש אינו רוצה לדעת על אודותיו, לא לשמוע, לא לראות - כשלושת הקופים. כאילו היה זה מחלה מדבקת. כאילו זאת בושה גדולה שהס מלהזכיר אותה. "אל תגידי שהבעל שלך נרצח", לחשה לי חברה לפני שיצאנו לטיול המאורגן בארצות הברית. ואני אפילו לא שאלתי למה. כאילו היה לי ברור שזה סוד שעדיף לטמון עמוק עמוק בארון השלדים הפרטי שלי.

משפחות הנרצחים יקיימו אירוע לזכר יקיריהן

וכך, מדי בוקר אני בוחרת את השמלה הכי פרחונית שיש לי, מתאפרת כמו שצריך ועוטה את מסכת החיוך. ומי שרואה אותי בעבודה, ברחוב, לא יחשוב לרגע שאני חלק מארגון משפחות נרצחים ונרצחות. "איזו אישה, איזה חיוך, בינה הזאת מהעיר השקטה הרצליה". אבל כן, מה לעשות - זאת אני, והשנה נבחרתי להדליק עם בתי נר לזכרו של אריה שנעלם ואיננו.

אז לכי תסבירי לבוסית שלך שביום ראשון לא תגיעי לעבודה. לכי תסבירי לפציינטיות מהקליניקה שהמזכירה הרפואית היא אשתו של נרצח. כי יש דברים שאיש לא רוצה לדעת עליהם. כי אם נדע על האלימות חסרת הגבולות המתרוצצת ברחובות, היא בטח תרדוף גם אחרינו. כי יש סודות שכדאי לשמור עמוק עמוק בארון השלדים החברתי.

הכותבת היא אלמנתו של אריה גזית ז"ל, מנהל חשבונות בחברה לגיטימית ובכלל לא חלפן, שנרצח לפני ארבע שנים בעת שוד הכספת במשרדו. כיום משמשת כחברת ועד מנהל, גזברית ואחראית על מערך ההסברה בפני בני נוער ב"ארגון משפחות נרצחים ונרצחות". אם לשניים, סבתא לשתי נכדות. טור זה נכתב לקראת אירוע "לא שוכחים אף אחד" לציון יום הזיכרון לנרצחים על רקע פלילי שיתקיים ביום ראשון בשעה 17:00 בגני התערוכה - מרכז הירידים בתל אביב

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il