יוסלס איי דיי חוגגים ניצחון גם אחרי 20 שנה

קשה למצוא מילים שיגדירו את מופע חגיגות 20 השנה ליוסלס איי די אמש (ה') בבארבי תל אביב, פרט ל"פגישת מחזור". ותיקי הפאנק-רוק הישראלי, סצנה קטנה אך בועטת ולויאלית, נפגשו זה עם זה בפעם המי יודע כמה ואחרי אלוהים יודע כמה שנים, רובם חולקים נוסטלגיה ועבר משותף, כולם מחזיקים זכרונות דיסטורשן מתקתקים.

(צילום: ירון ברנר)

עבור ישי ברגר, יותם בן חורין, גיא כרמל וגדעון ברגר מדובר היה בחגיגות ניצחון כמעט, ניצחון על סיכויים קלושים, קהל נישתי (בישראל) ומערכת לא תומכת במיוחד. הקהל גדש את הבארבי בהמוניו, לשילוב של חומרים עדכניים וקלאסיקות ישנות של ההרכב, בערב שקשה היה לדמיין אותו לפני שני עשורים בחיפה, כאשר החבר'ה האלו חברו למה שהוגדר בניינטיז כ"להקת נוער".

ככזו, גם אני יכול לזכור את הפעם ההיא שיוסלס קפצו לבקר בפרובינציה הצפונית בה גדלתי, במסגרת ערב להקות במתנ"ס חשוך כלשהו אי אז בשלהי 97'. גם אז יוסלס היו אנומליה, להקה שבלטה בין ים הלהקות הצעירות האחרות, בעיקר משום שהצליחה לזקק איזושהי הוויית פאנק רוק אמריקאית במהותה, ולייבא אותה ללבנט.

מבחינה זו, יוסלס איי די השכילה כבר אז, בשנות התשעים, להבין את שהרכבים רבים הבינו רק שנים אחר כך ומיישמים כעת היטב – ישראל היא תקרת זכוכית של אלו שבוחרים להיתקע בה, ואלו שהפאנק והתשוקה בדמם לא יפחדו לתת לה אגרוף ולשבור אותה לרסיסים. יוסלס איי די יצאו לטורים ארוכים בניכר עוד הרבה לפני שזה היה פופולרי, ובנתה לעצמה שם קהל מעריצים נאמן ורחב אותו הם מתחזקים עד היום, ובלעדיו – כפי שאמרו לאחרונה בראיון ל-ynet – "אפשר לסגור את העסק".

גם בארץ יש ליוסלס תמיכה נאמנה במיוחד, של אלו שהיו שם כשהכל התחיל ועד היום, פלוס נציגים של דור חדש של פאנקיסטים – אותם אלו שבילו בפוגו ובקראונד סרפינג משל היו בפסטיבל ענק ולא בבארבי. והיו שם גם "Dying Love" ו-"jukebox 86", "Bring Me Down", "Unhappy Hour" ו-"Turn Up The Stereo" וגם מחווה לאלו שסללו את הדרך בדמות ל-"Blitzkrieg Bop" של הראמונס.

ולא הייתה זו נוכחות אבות הפאנק היחידה בערב ההוא, שכלל גם אירוח של אחד רמי פורטיס, ממייסדי הז'אנר בארץ, שביצע את "חתול מפלצת" ו-"רד מעל מסך הטלוויזיה שלי". תגידו מה שתגידו על פורטיס של השנים האחרונות (לרגעים קשה היה להתעלם מהזווית האירונית שבביצוע שיר שכולו טינוף על תוכן טלוויזיוני), אבל איכשהו – על הבמה ביחד עם חבורת נגנים שהמוזיקה זורמת בדמם, הוא נראה יותר "טרו" מאי פעם.

תאהבו את תשנאו פאנק-רוק, תחשבו שהוא מיועד לטינאייג'רים אידיאליסטים ונוטפי הורמונים או למבוגרים שמסרבים להתבגר, יש משהו יפה ביכולת של להקה לשמר את עצמה (אם נתעלם לרגע מקצב תחלופת המתופפים הגבוה), להתפתח ועדיין להשאר צעירה ברוחה, בז'אנר שכמעט מחייב זאת. כמו רוב הקהל שלהם, רוח הנעורים עדיין זורמת בדמו של ההרכב ה"זקן" הזה, שמרגיש רענן גם ללא קשר ליכולת התמוהה של ישי וגדעון, האחים לבית ברגר, לעצור את הזמן ולבלום בגופםכל תהליך הזדקנות פיזי באשר הוא.

(צילום: ירון ברנר)

וכן, אולי מרוב רצון לדחוס כל כך הרבה שירים חלקם נדמו מזורזים משהו ומהירים יותר ביחס לגרסאותיהם המוקדמות, אבל זוהי בסופו של דבר המסיבה של יוסלס איי די, להקה שמסרבת להתבגר ולקבל את חוקי המשחק שהמקום ממנו צמחה ניסה להכיל עליה. גם אם חבריה מעורבים בשלל פרויקטים מוזיקליים שונים, היא כבר בת 20 ועוד שועטת במרץ, לא נראית יום מעל 18 ומוכיחה סופית שגיל זה עניין מנטלי. כנראה שבתעודת הזהות הזו באמת אין צורך.

צילומים: ירון ברנר