ילדים זה שמחה / עידו אשד
ג'רמי פארגו הוא ילד וצריך להתייחס אליו ככה, השטויות שהוא עשה קירבו את גודס למצב שהוא היה מאבד אותו לגמרי ושתי השלשות שלו בקלאץ' הזכירו למכבי ת"א מהן היכולות המיוחדות שלו. עידו אשד על הניצחון של הצהובים והעלייה לטופ 16
אפשר היה לראות במשחק הזה עוד אחד בסדרה של משחקים בינוניים של מכבי תל אביב העונה, שבזכות התעלות רגעית של שחקנים בודדים הצליחה במקרה לנצח קבוצה בינונית כמוה.
מכבי ת"א עלתה לטופ 16:
עובדתית זה נכון, אבל הניצחון הזה יכול להפוך גם להיות אבן דרך משמעותית בעונה המורכבת הזו. משחק שיכול לדחוף קבוצה למעלה. אולי לא לגבהים של העונה שעברה, אבל בהחלט גבוה יותר ממה שמצופה ממנה כרגע.
התעלות ברגעי הקלאץ', שותפות של כל השחקנים החשובים במאמץ המלחמתי, הרמוניה והשלמה בצוות האימון, ולקינוח פרס קטן: העפלה רשמית לטופ 16, מטרה מוחשית וחשובה בדרך של מכבי להבין את עצמה ולהגדיר את מהותה השנה.
על הנייר זה היה משחק מוקש קלאסי: קבוצה שמכבי חגגה עליה בחוץ, בריאן רנדל שכיכב שם חוזר מהפציעה, וגם ההתחלה הטובה יצרה אווירה של קונצרט.
מדובר במצב מאוד מסוכן, במיוחד כשהמאמן ממול השתפר, התכונן ולמד את המשחק של מכבי, עם הרבה דברים קטנים וטובים: איזורית חכמה, חילופי הגנה אחרי פסק זמן של גודס, משחק מצוין עם הגבוהים היעילים שלהם שלא נשברים, קולעים היטב מהשלוש והולכים חזק לריבאונד התקפה. כל מה שצריך כדי לנצח את מכבי.
אבל ברגעים הקשים של הפיגור, תוך התחלת הלחשושים ביציע, היו שם הגברים של מכבי: יוגב אוחיון במשחק מצוין נוסף, ממש החזיק הכח את הקבוצה ברגעי הנפילה, חיבר את השחקנים ועשה פעולות פשוטות ונכונות בכל מהלך.
דווין סמית הבלתי נגמר עושה ממש הכל, ורנדל הבלתי נדלה מסביר לפארגו איך משחקים נכון נגד אקסית. הם ידעו לחטוף, לקלוע, לחדור ולהשאיר את מכבי בתמונה עם השיניים. אז הגברים בסדר, אבל נדמה שהסיפור מתמצה בשני השחקנים שיכריעו איך תיראה העונה של מכבי, סופו ופארגו. והם גברים אולי בגופם, אבל ילדים בנשמתם.
בפתיחה נראה שסופו הגיע למשקל הנכון והריכוז הנכון, עם שתי תופעות מרעננות: הוא לא עושה פאולים טפשיים ולא מבקש לנוח אחרי שלוש דקות. וזו מכבי אחרת לגמרי כשהוא ככה. הוא משיג מנטאלית טובה דרך שיפור הגוף.
כשהיווני בכושר הוא יכול לבחור מתי לקפוץ, מתי לעמוד, מתי לנסות לחטוף ומתי לסגור לריבאונד. הוא לקח יותר ריבאונד לדקה מכל העונה, אבל גודס התלהב והשאיר אותו יותר מדי (18 דקות סה"כ), מה שהוביל לעבירה שלישית שטותית, כי סופו התפתה לקפוץ לחסום בחוץ. ואז הגיעה הרביעית על שטות נוספת. את החמישית לקח לו שבע שניות לעשות. הוא יצטרך ללמוד לוותר, וזה קשה לו בגלל אופי המשחק הילדותי שלו.
עם פארגו זה התחיל טוב, המשיך רע, ונגמר באמצע. הוא חזר לחמישיה, ממנה לא היה צריך לצאת מלכתחילה. במחצית הראשונה עוד ניכר ההלם על פניו. הוא שיחק קבוצתי מדי ולא לקח על עצמו כלום. זריקה פה, זריקה שם. שניה לסוף החצי, פארגו עשה פאול של ילד בקט סל על קלעי עם הגב לסל.
התמונה של הערב: אחרי העבירה השטותית ההיא, פארגו נעמד ליד גודס, נשען על הברכיים ומבטו אומר תסכול. גיא עומד מטר ממנו, מסתכל עליו, ומבטו
אומר ייאוש. זה היה רגע של כמעט סוף היחסים.
השטויות שפארגו עשה הובילו להקפאתו העמוקה ברבע השלישי, אבל שום דבר שהצדיק להעלות אותו 7 שניות לסוף הרבע כדי לארגן מנוחה ליוגב. ככה לא עושים לכוכב שלך.
"נכון, אבל הוא לא ילד"? טעות, הוא כן ילד, וצריך להתייחס אליו ככה. זה היה קרוב למצב שבו גודס היה מאבד אותו לגמרי. שתי השלשות בקלאץ' הזכירו למכבי מהן היכולות המיוחדות שלו שאין כמוהן בקבוצה, וגודס יצטרך להבין איך למצות את היכולות המפוזרות האלה בלי לאבד את השחקנים ואת שפיותו. על סופו ופארגו תוכרע העונה של מכבי, וגיא צריך לזכור: ילדים זה שמחה.
לפנייה לכתב/ת 
