שליח חמאס בסופר

בילאל הוא בן 19, ולפני שנה החל לעבוד כשליח בסופרמרקט. הכל נראה היה בסדר, אבל עד שפרצה המלחמה בין ישראל לחמאס בעזה, ובלא שבחר בכך הפך בילאל, בעל כורחו, ל"שליח חמאס" בסופר. מדי בוקר היו חבריו לעבודה, כולל הבוס, פותחים את היום בדיווח אישי: "קרענו לכם את הצורה אתמול", היו אומרים, וגם מבטיחים "אנחנו עוד נראה לכם היום".

"ניסיתי להגיד להם שאני בכלל מפה, אני לא מחמאס", אומר בילאל, "אבל זה לא עניין אותם". בילאל חשש להתלונן: "יש לי חברים אחרים שפוטרו", הוא אומר. עבור בילאל, ורבים רבים כמותו, הפך המרחב הציבורי ללא בטוח: הוא נתפש כנציג "האויב" וסבל מיחס משפיל ועוין.

כל ערבי הוא חמאסניק? החשיבה שמובילה לפיטורי עובדים (צילום: רויטרס)

בכך הוא היה קורבן להסתה, שממנה סובלים בימים אלו עובדים ערבים רבים במקומות עבודה משותפים. הם אינם יחידים. לעיתים גם עובדים יהודים, בייחוד בירושלים, חוששים שעמיתיהם לעבודה יתקפו אותם לפתע. מאחר שיחסי הכוחות אינם שווים, יהודים יכולים לדרוש פיטורי ערבים, אך כשערבים חשים לא בטוחים הם נאלצים להתפטר - כפי שעשו, למשל, 27 נהגי אגד בירושלים לאחרונה.

עוד בערוץ הדעות של ynet

אין דו-קיום עם סרטן / מהדי חטאב

אך האם השרטוט הזה של גבולות והפרדה במרחב של מקומות עבודה משותפים הוא הפתרון המוצלח ביותר לקידום תחושת הביטחון? האם הוא מייצר את התוצר הרצוי, או דווקא להיפך - פורם את מארג הקשרים הבין-קהילתיים ואת נקודות המפגש, מעמיק את תחושת הקיפוח ומייצר עוד ועוד מועמדים פוטנציאליים שיצטרפו למעגל האלימות האינסופי?

הדרישה לפיטורי עובדים ערבים מבוססת על חשיבה המבדילה בין "אנחנו" לבין "הם", בין יהודים לערבים. חשיבה כזו מניחה שקיימות שתי קבוצות נפרדות לחלוטין ושונות לחלוטין במהותן, וכי אם X השייך לקבוצה א' פעל בדרך מסוימת, ניתן להשליך מכך על כל שאר חברי הקבוצה. זו החשיבה שהובילה את חבריו של בילאל להניח שאם חמאס הוא ערבי ופוגע בישראל וגם חברם לעבודה הוא ערבי הרי הוא אוטומטית שייך לחמאס, והופך לאויב שאותו יש להכחיד. זו חשיבה נוחה ופשטנית, אך היא מזייפת את מפת העולם והופכת עיוורת לנקודות משותפות רבות החוצות את גבולות הזהות האתנית, וכן לנקודות אי-הסכמה והבדלים בתוך כל קבוצה.

חשיבה יותר מורכבת ומתוחכמת יכולה להציע חלוקות אחרות שמייצרות אפשרויות לקואליציות אחרות. כך למשל ניתן להבחין בין אנשים, יהודים או ערבים, הבוחרים לרצוח את ה"אחר", לבין אחרים השואפים למצוא את המשותף, ולקדם מאבקים לשוויון וזכויות בדרכים פחות אלימות. רוצחיו של מוחמד אבו חדיר יהיו אז בצד אחד עם הרוצחים בבית הכנסת בהר נוף, החלוקה לקבוצות לא תפריד בין יהודים וערבים אלא בין רוצחים אלימים לבין אחרים. מכאן תעלה השאלה כיצד להמעיט במספרם של הראשונים ולהגדיל את כוחם של האחרים, וברור כי פיטוריו של בילאל מתחילת הסיפור, או פיטורי עובדים ערבים באשר הם ערבים לא תועיל במאום כדי להשיג יעד זה.

במקומות רבים בעולם מתמודדים כיום עם אתגר השונות בחברה, וביותר מדי מקומות המתחים בין קהילות מסלימים למלחמות. לעיתים התדרדרות זו מתרחשת בשל מנהיגים קצרי ראות המשתמשים בזהות כדי לגייס תמיכה ואז מגבירים את המתחים שאיתם הם מתקשים להתמודד בהמשך. את המחיר של התדרדרות מסוג זה משלמים כל השייכים לחברה - גם בחיי אדם, וגם באובדן הזדמנויות כלכליות, ובהפניית משאבים לבניית עוד ועוד גדרות הפרדה ומנגנוני שיטור ופיקוח, במקום לחינוך, בריאות ורווחה לכול.

מדיניות מכילה, הדואגת לרווחת כל אזרחי המדינה בלא הבדלי דת גזע או מין, נכונה מוסרית וגם משתלמת כלכלית. כדי לקדם מדיניות כזו יש צורך במנהיגות המסוגלת להשתחרר מהחשיבה הפשטנית של "כל היהודים" נגד "כל הערבים", ולדאוג ליצירת מרחב בטוח עבור כולם. במרחב כזה, ייאכפו החוקים האוסרים על יחס משפיל או גזעני במקום העבודה, ועסקים המכריזים שהם אינם מעסיקים ערבים יועמדו למשפט בעוון גזענות. החרדים מבית הכנסת בהר נוף שהמשיכו להעסיק את המנקה הערבי של בית הכנסת גם אחרי הרצח מפני שלא לקו בחשיבה הבינארית המסוכנת, הם דוגמה טובה להבנת המורכבות של המצב שבו אנו נמצאים.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il