"שבויה": המתח ידביק אתכם לכסא
עלילת "שבויה" מחזיקה את הצופים מתוחים בין עבר להווה, ולא מאפשרת רגע מנוחה מהניסיון לפענח מה קורה על המסך. העובדה שלא תראו בו דם, התעללות או הפגנת רגשות מוגזמת - הופכת אותו לסרט חזק ששווה לצפות בו
נפתח בשתי אזהרות: אם אתם רוצים לראות את "שבויה" (בסך הכול זה אכן כדאי, מדובר בסרט מתח משובח) והצלחתם להתחמק מהטריילר שלו עד כה: המשיכו להתחמק ממנו. הוא יוצר רושם מוטעה מעט על הסרט, ויכול להוסיף לבלבול אליו הוא מכניס את הצופים. לגבי אותו בלבול, הנה האזהרה השנייה: אל תיבהלו אם במהלך 20 הדקות הראשונות של הסרט, שביים אטום אגויאן, יהיה לכם קשה להבין איפה אתם על ציר הזמן.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע
- למה זה מגיע לי
"שבויה" הוא סרט מתח שהתחכום שלו והאופן שבו הוא מצמיד את הצופים למרקע ולמסך לא נעשה על ידי השאלה "מי עשה את זה". להיפך - לכאורה, אנחנו יודעים הכל, מן ההתחלה. אנחנו יודעים שקסנדרה (אלקסיה פאסט) נעלמה בגיל 9, ככל הנראה נחטפה, וששמונה שנים לא התקבל סימן חיים ממנה, למרות שהמשטרה - ובעיקר הבלשית ניקול (רוזריו דוסון) והבלש ג'פרי שלצדה (סקוט ספידמן) - עושים מה שאפשר כדי לאתר אותה.
אנחנו יודעים שהזוגיות של ההורים מאת'יו וטינה (ריאן ריינולדס ומירייל אנוס מ"דה קילינג") מתפוררת בגלל מה שקרה. אנחנו גם יודעים מי מחזיק את הילדה (קווין דורנד), ומה עובר עליה בינתיים.
מה שאנחנו לא יודעים, הוא סדר ההתרחשות של הדברים ושל החקירה, ומה הדמויות יודעות זו על זו בכל רגע נתון. אגויאן שגם הפיק וגם כתב את התסריט יחד עם דיוויד פרייזר הוא במאי ותיק, עם מוניטין חיובי ומוצדק, ולראייה הוא לא מבזבז זמן על הסברים מיותרים או האכלת הצופים בכפית. הוא אפילו עושה קצת מעבר כדי לשמור אותנו על קצה הכיסא, מעורבים כל הזמן, גם אם מעט מבולבלים.
וכמוהו כל שאר הדמויות - למעט קסנדרה שגדלה, כולם נראים כמעט אותו הדבר במהלך שמונה השנים, קפואים בזמן מאז שהטרגדיה הכתה בהם, ואנחנו חולקים את תחושת חוסר ההתמצאות יחד איתם, הולכים לאיבוד עם הדמויות בסבך של רגשות קשים, האשמות הדדיות, תחושות בטן מוטעות ומוצדקות ובגדול בתחושה אדירה של חוסר אונים ומתח.
עלילת הסרט מזכירה בתמה שלה את "אסירים" המעולה מהשנה שעברה, כולל הנופים המושלגים שבתוכם טובעות הדמויות בחיפוש אחר האמת, רק שכאן אנחנו מקבלים גם את הצד של הקורבן במקביל, וקשר קורע לב שהיא עדיין מנסה לשמר עם הוריה, ושנעשה בו ניצול על ידי השובה שלה.
בנוסף, כאן החידה היא "איך והאם המצב הנוראי הזה ייפתר", תוך כדי משחק בפערי מידע וזמן. אפשר לציין עוד לחיוב את העובדה שהסרט מצליח לעסוק בנושא קשה מאוד - התעללות בילדים על ידי פדופילים שפעילים ברשת, אך מבלי להראות לצופים את המעשים המחרידים. אגויאן משאיר לנו להבין לבד מה נעשה, כשאנחנו מקבלים את הבעות הפנים של החוקרים, ולא את הפגיעות עצמן.
בהתאמה הוא לא מאפשר לדיאלוגים דביקים והוליוודיים טיפוסיים להזדחל לסרט. כשיש עניין רומנטי בין שתי דמויות הוא פשוט מוצג לנו כעובדה מוגמרת, בלי הסברים איך זה קרה. גם סיפורי רקע מרגשים נשארים לרוב מרומזים. ההתרחשות, הסיוט שנמשך כבר שמונה שנים הוא העיקר.
את הסרט נושאים על גבם בהצלחה יתרה צוות השחקנים המצומצם יחסית. כולם משכנעים, החל מריאן ריינולדס שמגלם אב אבוד, מורכב ומעורר אמפתיה שמתקשה להתמודד עם ההאשמות הקשות שהסביבה, כולל אשתו, מטיחה בו ללא הרף, דרך רוסריו דוסון שמעבירה דמות פמיניסטית חזקה ואמינה וכלה בקווין דורנד שבלי הרבה מילים ומעשים מצליח להיות נבל מעורר צמרמורת.
הנקודות הפחות חזקות בסרט הן שימוש יתר באריה של מלכת הלילה מתוך "חליל הקסם". היא משמשת כמוטיב
חוזר בסרט, אבל אחרי פעמיים ודיון במילים שלה זה ממש, אבל ממש מספיק. עוד מועקה מספקת אנוס. הגילום שלה של אם מוכת צער חד-ממדי למדי, בניגוד לדמות האב שמקבלת מנעד רחב יותר של פעולות ורגשות - היא פשוט שבורה, כועסת ויורה רעל לעבר בעלה ללא הרף. האופן שבו היא מתנהלת וחוזרת על עצמה מקשה לחוש הזדהות איתה, למרות מה שעברה, והיא בעיקר עולה על העצבים.גם האופן שבו הדברים נפתרים שמרגיש מעט חפוז, אך הדרך לפתרון שנמשכת מעט יותר משעה וחצי בסך הכל בנויה באופן כל כך מעניין ואפקטיבי, שהיא הופכת את הסיום לנסלח לחלוטין ואת חוויית הצפייה כולה לראויה עד מאוד.
