שיא בייצור הקיבוצי בחו"ל: ארה"ב מנצחת

התעשייה הקיבוצית, אחד מסמלי הכלכלה הישראלית, הולכת ועוזבת את הארץ. מנהלת המחלקה הכלכלית באיגוד התעשייה הקיבוצית, שלומית ארבל, פרסמה היום (ב') נתונים שלפיהם היקף הייצור של מפעלים קיבוציים בחו"ל הגיע לרמת שיא של 8.9 מיליארד שקל ב-2014. מאז שנת 2000, הגדילו הקיבוצים את היקף הייצור בחו"ל בכ-900%.

ידיעות נוספות

לכאורה, מדובר בתופעה שתואמת את המגמה העולמית של מעבר מפעלים ממדינות מפותחות, שבהן רמת החיים גבוהה ולכן גם הוצאות השכר גבוהות, למדינות מתפתחות שבהן בעלי המפעלים יכולים לשלם פחות שכר, ולרוב גם פחות מסים. הדברים נכונים בעיקר בתחום שבו הקיבוצים דומיננטיים במיוחד, התעשייה המסורתית, שמפעלי הקיבוצים מייצאים כ-30% מתוצרתה בישראל.

אולם נתוני התעשייה הקיבוצית מציגים תופעה אחרת לחלוטין - מהנתונים עולה כי עיקר הפיתוח של מפעלים בחו"ל התבצע בשנים האחרונות דווקא בארה"ב. כיום, 60% ממפעלי הקיבוצים בחו"ל נמצאים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, 30% במערב אירופה, 3.3% בדרום-אמריקה, 3.3% בסין ו-3.3% בהודו. כיצד קורה שכלכלת ישראל מפסידה השקעות ומקומות עבודה לכלכלות הגדולות והעשירות ביותר בעולם?

"המפעלים לא עוברים למדינות שיש בהן עלות יצור נמוכה", אומר אודי אורנשטיין, מנכ"ל איגוד התעשייה הקיבוצית, "זה ממש לא הכיוון. הם עוברים לארצות היעד של השיווק שלהן. אם המפעל מוכר בארה"ב הוא יפתח קו ייצור חדש בארה"ב, ואם בסין אז בסין, רק בגלל ששם נמצא הביקוש למוצרים, ולא בגלל עלות השכר או המסים".

זה נשמע כאילו אין פתרון לבעיה. הרי ישראל כמדינה קטנה לא יכולה לייצר את רמת הביקוש שמייצרת גרמניה או ארה"ב.

"זה נכון ולא נכון. אם מתכוונים לשנות את המצב, חייבים למצוא דרכים להיות אטרקטיביים יותר. צריך לגבש תפישה ישראלית חדשה על רקע המשבר, ולמצוא דרכים חדשות, אגרסיביות ומיידיות יותר, לגרום למפעל להרחיב קווי ייצור בישראל ולא בגרמניה. היום אנחנו רואים שאפילו בכסף שמושקע במחקר ופיתוח אין גידול בישראל. החברות לא מגדילות את תקציבי המו"פ שלהן בארץ".

איך משנים את זה?

"הכלים הקיימים הם חלק מהפתרון, אבל צריך לחזק אותם - כמו את מרכז ההשקעות והמדען הראשי במשרד הכלכלה. בשביל לשנות את התמונה צריך להגדיל את התקציבים של הגופים הללו. כמובן שצריך לחשוב גם על מגמות חדשות ונוספות, ולראות אילו כלים חדשים אפשר להפעיל.

"חברת 'עלבד' מהמושב השיתופי משואות יצחק, למשל, החליטה בסוף לבנות את המפעל החדש שלה - מפעל מתקדם מאין כמותו, שייצר מכירות בשווי של מיליון דולר לעובד בשנה - בדימונה. המדינה עשתה המון צעדים כדי שזה יקרה. הדיונים בתוך המפעל היו די קשים ובסוף היה זה , בין היתר, הסיוע המהיר והאגרסיבי של המדינה שהטה את הכף לטובת אלו שתמכו בפתיחת המפעל בישראל".

אז בעצם מדובר בגיוס יותר כסף מתקציב המדינה לטובת השארת מפעלים בארץ, כמו מענקים, תמיכות, הטבות מס וכו'.

"בעיקר, אבל מדובר גם על מהירות עבודה וקבלת החלטות. מפעל כמו 'עלבד', שמתלבט האם לפתוח בארץ או בגרמניה, צריך לקבל החלטות במסגרות זמן מסוימות. אם המדינה לא הייתה נקראת לדגל ועיריית דימונה, מרכז ההשקעות ומינהל מקרקעי ישראל לא היו עושים את מה שהם עשו במהירות גבוהה ובכמות גדולה, אז יכול להיות שהמפעל היה היום בגרמניה.

"אבל ההצלחה עם 'עלבד' היא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. המדינה צריכה להיות הרבה יותר אגרסיבית במונחים של זמן ותשומת לב ניהולית. יש פה מלחמה מבית לבית על כל שקל שיישאר במדינה או ייצא לחו"ל והמדינה צריכה להילחם כמו אריה כדי שהשקל יישאר בקיבוץ שמיר, שגם הם הרחיבו מפעל בקיבוץ, ולא מפעל שכבר יש להם בארה"ב".

כלומר, גם עם הכסף שקיים בתקציב היום היה ניתן להשיג תוצאה טובה יותר, אם היה ניהול נכון יותר וביורוקרטיה פחות מסורבלת.

"נכון".