גמר גביע המדינה חייב להיערך בארנה

בשבוע הבא יוחלט באיגוד הכדורסל היכן יתקיים גמר גביע המדינה. ב-30 השנים האחרונות כל משחקי חצי הגמר וגמר הגביע נערכו בהיכל הספורט ביד־אליהו (למעט שלושה גמרים בחיפה, באשקלון ובנהריה בתחילת העשור הקודם), לכן ב-30 השנים הבאות כל משחקי הגמר צריכים להתקיים מחוץ ליד אליהו. אז על מה יש לדון?

• לכל הטורים של אריה מליניאק
  

כשיד אליהו היה המתקן היחיד שמסוגל לארח יותר מ-2,500 צופים, היה היגיון בטיעון האנטי ספורטיבי הזה, אבל הוויכוחים נמשכו גם אחרי שחנכו את רוממה בחיפה. עכשיו יש סוף סוף היכל פיס גדול ומשוכלל בירושלים, ועדיין מתווכחים.

הארנה בירושלים. רק פה צריך להיערך הגמר(צילום: אוהד צויגנברג)

בתקופה שבה בירת ישראל מצויה תחת מתקפה ובתי ספר מבטלים טיולים, איגוד הכדורסל לא יכול להחליט לדלג על האולם הכי גדול וחדיש בישראל. אם יצביעו נגד הארנה, זו תהיה אחת השערוריות הגדולות אי פעם.

• גם בעיריית ירושלים התגייסו למערכה
  

ועדת הארגון של איגוד הכדורסל, בראשות אשר פאר, נוטה להמליץ על "מנורה מבטחים" (צריך להתרגל לשם החדש) ביד אליהו, בניגוד לדעת היו"ר עמירם הלוי שתומך בארנה. השיקול של הוועדה כספי: אם הפועל ירושלים לא תגיע לגמר, יהיה קשה למלא את הארנה והאיגוד יפסיד כסף.

עמירם הלוי. הוא בעד העברת הגמר מיד אליהו(צילום: עוז מועלם)

הכסף חשוב, אבל ממתי כסף קודם לספורטיביות? מישהו זוכר כמה כסף הרוויח או הפסיד איגוד הכדורסל בשנה שעברה בגמר הגביע? זוכרים שמכבי ת"א זכתה בו, כל השאר בעיה של גזבר האיגוד.

אין ספק שאנשי ירושלים ייצאו מגדרם לארח לראשונה גמר גביע אצלם. הכי חשוב, אם הגמר לא ישוחק בארנה השנה משיקולי הכנסות, זה אומר שלא ישחקו שם גמר גביע לעולם. כי אותו טיעון - שלאיגוד הכדורסל אסור לקחת את הסיכון שאם ירושלים לא תגיע לגמר הם יפסידו כסף - יעלה גם בשנה הבאה ובזו שאחריה. אז בשביל מה הקימו ארנה בירושלים?

אלי שגב. בשביל מה הוא היה צריך את זה?(צילום: רן אליהו)

בור בלי תחתית

חבר שנכנס לאחרונה לניהול קבוצת כדורגל מספר שבשלושה חודשים ירדו לו שמונים שנה מהחיים. לא נשאר זמן לעבוד, הכסף נוזל מהידיים, אנשים שמציגים את עצמם כסוכנים דורשים סכומי עתק עבור שחקנים שלא יודעים לתת פס, אנשים מפוקפקים מתקשרים ורומזים שהם לא מרוצים מזה ששחקן מסוים לא משחק. הם לא מאיימים, רק חשוב שתדע שהם מקורבים שלו ולא מרוצים.

בכל פעם שבעל קבוצה מסתבך, אני שואל את עצמי למה אדם מיושב בדעתו צריך את הבלגן הזה? אנשים עבדו קשה להקים עסקים, עשו קצת כסף ושורפים אותו על קבוצת כדורגל או כדורסל. אולי להיות "בעלים" של קבוצה נראה בעיניהם מכובד (למה בעלי קבוצה זה בלשון רבים?), הבעיה שההובי הזה דורש הרבה הרבה כסף, ולבור אין תחתית. ככל שיש פחות שחקנים טובים, מחירם עולה ושכר הלימוד גבוה. מי שלומד בדרך הקשה מפסיד את העסק או את הבית.

כששמעתי שאלי שגב מכר את הבית בקיסריה כדי לכסות את הבור במכבי נתניה, נזכרתי בשני אנשי עסקים נוספים שעשו את הונם באפריקה: ארקדי גאידמק שהפסיד את המכנסיים, ורובי שפירא ז"ל. מבחינתי, התפקיד הראשון של הרשות לבקרה הוא למנוע מאנשים כאלה להיכנס לכדורגל. כי לפני שכר השחקנים, שהוא הסיבה המקורית לשמה הוקמה הבקרה, צריך להגן על בעלי קבוצות מפני עצמם.

ארקדי גאידמק. הפסיד את המכנסיים בכדורגל הישראלי(צילום: אסף שקד, בית"ר ירושלים)

אז נכון שרכישת קבוצות כדורגל נעשית באמצעות חברות שמקזזות את ההפסדים בכדורגל מהרווחים בעסק. במלים אחרות, מס הכנסה משתתף בשליש מעלות החזקת הקבוצה. אבל לפעמים קשה להבין איך חלק מבעלי הקבוצות עשו את הכסף, אם הם ניהלו את העסקים כמו שהם מנהלים את המועדון.

מועדון כדורגל בליגת העל הוא כאמור בור ללא תחתית, מצד שני, אין הרבה עסקים שמקבלים מיליונים במתנה מהמדינה, כהקצבות ממועצת ההימורים או כפטור ממס הכנסה לשחקנים זרים (שוב הם ניצלו מביטול הפטור). מי שמטפח מחלקת נוער ויודע למכור שחקני בית יכול לצאת אפילו מאוזן, והקשרים עם ראש העיר מעולם לא הזיקו לאיש. במקרה של אלי שגב, קשה להבין במה הייתה יכולה להועיל בעלות על מכבי נתניה לעסקים באפריקה.

עכשיו הרשות לבקרת תקציבים על המוקד. מי צריך אותם אם הם לא יכולים לדאוג למשכורות שחקנים? למה לא דאגו לבטוחות? למה לקחו צ'קים של חברה בחו"ל? בואו נירגע. לפני כמה שנים שכרם של שחקני כדורגל וכדורסל היה הפקר, לכן הוקמה הבקרה.

רובי שפירא ז"ל. לא לשכוח איך הסיפור שלו הסתיים(צילום: יוסי רוט)

כיום אין עובד במדינת ישראל ששכרו מובטח לשנה קדימה עם ערבויות ובטוחות. אפילו מנהלים בכירים יכולים להיות מפוטרים בכל רגע ולקבל פיצויים על פי חוק. לא יותר.

היחידים במשק ששכרם מובטח עד סוף השנה הם שחקני הכדורגל. פתאום כשמפגרים להם בכמה ימים במשכורת, או כשבעל קבוצה נקלע לקשיים, כולם קופצים.

אני בעד תשלומים בזמן, אבל יש גם מציאות. אם תדרשו מבעלי קבוצות ערבות בנקאית לכל התקציב, זה כמו להשכיב מיליונים במזומן לכל השנה. זה בלתי אפשרי, לכן דורשים מהם להפקיד בטחונות רק לחלק מהתקציב. כספים "בטוחים" שאמורים להיכנס מהקצבות עירייה, מספונסרים וממועצת ההימורים פטורים מערבויות, למרות שהיו כבר מקרים שבהם עיריות לא העבירו הקצבות מובטחות, ואפילו הטוטו הקפיא ושינה את הסכם השיווק.

סינון בעלי הקבוצות הוא בעייתי, והסיפור של אלי שגב מוכיח שחלקם אינם ראויים, אבל בחיים עושים פשרות. מצד שני, אדם שמתחייב להחזיק קבוצה לא יכול להודיע אחרי ארבעה חודשים שהוא נוטש בינואר. ומעל לכל, אסור לשכוח שמדובר בבני אדם. אנחנו לא רוצים לראות אנשים שמוכרים את הבית בשביל לשלם לשחקני כדורגל.