"ריקוד הצללים המאושרים": תענוג לקרוא את מונרו

את אליס מונרו, זוכת פרס נובל ל-2013, לא צריך להציג. האיכויות והייחוד שלה כבר מוכרים לקוראיה, ובאו לידי ביטוי בקובצי הסיפורים שראו אור גם בעברית. האופן שבו היא מעניקה לסיפור קצר משקל סגולי של רומן עב כרס, הדיוק הכירורגי של הפרטים, האלגנטיות הרגשית והמתח האינהרנטי (תחושה שמשהו טרגי הולך לקרות בכל רגע, והוא אכן קורה על פי רוב, אם כי בצורה אחרת לגמרי ממה שחשבת) - כל אלו מוצאים את דרכם לסיפוריה הנוקבים בדרך מפעימה ולעתים מצמררת.

"ריקוד הצללים המאושרים" - אי אפשר להפסיק לקרוא

את מה שהיא עושה כל כך טוב, היא עושה תמיד, וכל השבחים שניתנו לספריה הקודמים הם בדיוק השבחים שצריכים להינתן לקובץ החדש שראה אור לאחרונה בהוצאת "מחברות לספרות": "ריקוד הצללים המאושרים". הוא מכיל 15 סיפורים, שאפשר לומר שכולם, מי יותר ומי פחות, הם סיפורים שראויים להילמד, שלא שוקעים בקלות, ושנותרים בתודעה בשילוב של יפעה וקדרות.

כמה מהסיפורים הם פשוט מכות ברק ספרותיות, כמו למשל "טיול אל החוף", המספר את סיפורן של נכדה וסבתה המרירה - דמות מאלפת באפיוניה - שבאופן מקרי נתקלות באורח בעיירה הטוען שהוא מסוגל להפנט, וכבר יש לו מספר הצלחות מרשימות בתחום. פתאום הסיפור הזה, שנראה כמו סיפור משפחתי קשה יום, תופס תפנית בלתי צפויה, שמותירה את הקורא פעור פה לחלוטין.

או למשל הסיפור "המשרד": בכתיבה מלאת כנות ודיוק מופתיים, מתארת הסופרת, שהיא הדמות הדוברת בסיפור, את החלטתה לקחת לה משרד, חדר משלה כדי שתוכל לכתוב בו - ובהחלט אפשר לקרוא את הסיפור גם בקריאה פמיניסטית בלתי מתלהמת, במיוחד את הפתיח שלו המנתח בצורה דו-שכבתית את העידן הפוסט-פמיניסטי - איך עדיין נותרים בו משקעים ועכבות, איך המילה עצמה "משרד", נשמעת אחרת כשהיא יוצאת מתוך שפתיים גבריות ונשיות.

בסיפור בעל הנכס מקדם את פניה של הגיבורה, ובתחילה נראה כפנסיונר משועמם ובלתי מזיק, שנלהב בדרכו המיוחדת לספר את סיפורי החיים הבנאלים שלו לסופרת בשר ודם, אך לאט-לאט דמותו הולכת ומקצינה, הולכת ונטרפת, בעוד שגם דמות הסופרת, על אף כנותה ונקודת המבט שלה, לא "נקייה" מאפיונים שהם לא בהכרח חיוביים מבחינה חברתית.

כך או כך, אפשר להעמיק ולדון ולנתח ולהתפעל כמעט מכל סיפור בקובץ, אולי למעט "יום ראשון אחר הצהריים" ו"ריקוד הצללים המאושרים" שבעיני הם מעט פחות נוקבים, אם כי אצל מונרו לעתים דווקא החל מהקריאה השלישית מתגלים רבדים ודקויות שחמקו קודם לכן.

מהקריאה באוסף הסיפורים, עולים צמד אפיונים שמציבים זרקור בזווית מעט שונה על גדולתה של מונרו. נכון, מדובר באפיונים שכבר מצויים בקבציה הקודמים, אך עדיין בספר זה הם חדים ולופתים, ומעוררים התפעלות שלא מרפה.

ראשית, מדובר על נקודת המבט של הילדה/ נערה. מדובר תמיד במהמורה ספרותית, הרי מי שבוחר לתאר מציאות מתוך נקודת מבט ילדית,

צריך לקחת בחשבון שתודעה של בת 11 - או ניסיון לתאר בצורה אותנטית תודעה של בת 11 - על פי רוב נידון לכישלון, מעטים הצליחו לתאר במדויק את מה שקורה במוחו של אדם צעיר מהם, מבלי להכניס את המבוגר האירוני, היודע-כל.

מונרו מצליחה מתוך הפרספקטיבה של המבוגר, לתאר באמצעות מחשבות ורגשות של ילדות ונערות, את האופן המיוחד שבו הן חוות את העולם, מבלי לאבד לרגע את האותנטיות.

אפיון שני מופלא הן הדמויות, בעיקר דמויות המשנה ולא הדמויות הראשיות. הספר הזה הוא מופע קרקס קודר ורב דמיון, שלא מפסיק להפתיע. אלו אותן דמויות שלכאורה אפשר לתייגן כדמויות שוליים, אבל "שוליים" היא מילה גנרית מדי, מעין דמויות פרבריות קנדיות, שהנוכחות שלהן ודרך התיאור שלהן "מחזיקה" לפעמים את כל המטען הספרותי, מפני שאצל מונרו הדרמה היא מינורית, דקה, חמקמקה.

דוגמה לכך היא הסיפור "תמונות". לכאורה לא קורה בו הרבה, רק תחילתה של תובנה סופית אצל הילדה הדוברת. אבל הנוכחות הכבירה של הדודה מרי מקווייד ואופן התיאור שלה ושל דמותו של ג'ו המתבודד, המחזיק באופן קבוע את הגרזן שלו, הם כישרון שקשה ללמד, שבא לידי ביטוי באמצעות תיאורים התנהגותיים קצרים ביותר. מכאן שבסיפוריה מונרו פשוט יוצרת קסם. אין מילה אחרת לתאר זאת.

"ריקוד הצללים המאושרים" מאת אליס מונרו. מאנגלית: אורטל אריכה. הוצאת "מחברות לספרות", 236 עמ'.