"עבורי המדינה חרצה: גזר דין מוות"

שמי סיגל ולנטי, בת 41, נשואה באושר ובאהבה לאילן המקסים שלי, ואמא גאה ל-3 ילדים אהובים. ויש לי ביטוח רפואי פרטי. לי וליקיריי. וכולנו הרי יודעים מה קורה לביטוח רפואי שמופיע במערכה הראשונה.

רוב חיי לא הייתה לי סבתא – והחל מגיל 21 גם אמא לא. סרטן השחלה הוא העסק המשפחתי שלנו. לפני 7 שנים הוא הגיע גם אלי.

סרטן השחלה. מחלה שקטה, אלימה ומורכבת. מחלה שאין לה תסמינים מובהקים ולכן אפשר לפספס אותה די בקלות. היא לא מתריעה, היא פשוט מפתיעה. חמקמקה. נפיחות בבטן, כאבי מחזור או תחושה שמאפיינת תחילת הריון לא מעלים על דעת רובנו, שיתכן ויש לנו סרטן שחלה. ובאמת, מדובר במחלה שלא תמיד כואבת ולכן כשמגלים אותה היא לרוב בשלבה הרביעי, השלב האחרון לפני הסוף.

 סיגל ואילן לפני שהתחיל הכל

חליתי בפעם הראשונה בגיל 34, כשבני הצעיר היה בן שנתיים בלבד. הכל נראה נחמד ונעים באותה תקופה: משפחה ממוצעת, עובדים בהייטק, דירה קטנה וחביבה במרכז הארץ, 3 ילדים חמודים, מין שלוות עולמים כזו. ואז הוא הגיע: ביקור אצל רופא הנשים הצמוד שלי, כמה ימים היסטריים של בדיקות נוספות ואשר יגורתי בא לי.

תוך זמן קצר עברתי ניתוח לכריתת שחלות ורחם וסדרה של 6 טיפולים כימותרפיים הכוללים הכל בלי לחסוך: נשירת שיער, בחילות, כאבי גוף בלתי פוסקים ועייפות קשה. הנה, גם אני חליתי ואני רק בת 34 – העולם מתמוטט על ראשי – ובמקביל אני מתמלאת באנרגיות שרק מי שרוצה לנצח מתמלאת בהן: 2 נשים יקרות נלקחו ממני בגיל צעיר, אני לא הולכת להילקח מכאן ולהשאיר את בתי לבד בחתונתה, כפי שקרה לי עם אמי.

חודשים של סבל איום ומתמשך

תקופה לא פשוטה עברה עליי ועל הסובבים אותי, כמה חודשים של סבל איום ומתמשך בלי הרבה מדי רגעי אור, אבל היי! סיכמנו כבר שאנחנו כאן בכדי לנצח, נכון? וכך היה. ניצחתי את הסרטן, השטן החמקמק הזה שרצה לקחת אותי - קברתי אותו.

במהלך הטיפולים של הסרטן הראשון 

5 שנים של מעקבים תקופתיים שגרתיים גורמים לך להתרגל מחדש לסטטוס "בריאה". ובדיוק אז המחלה התפרצה שוב - הפעם בשיא כיעורה על פני מספר מוקדים נוספים: המעי הגס ודופן הבטן.

שוב ניתוח, שוב אשפוז, שוב אמא לא בבית. הפעם קשה לחזור ולאכול כרגיל, הזונדה מלווה אותי למשך שבעה ימים קשים, מתסכלים ורוויי דמעות. מתי שוב יחזור השקט לחיי?

ניצחון במערכה השנייה

לא לכל הטיפולים אני מגיבה היטב. הגוף פיתח רגישות מאז הסבב הראשון. מגרד לי, קשה לי לנשום. התלתלים היפים שחזרו אלי למספר שנים נפרדו ממני שוב, בלי לומר מילה. אבל אני זו אני: מסתכלת קדימה, לא מוותרת וצולחת עוד שישה טיפולים. ניצחתי במערכה השניה.

 אחרי הטיפולים

שוב נוגעים בפסגת העולם, מתמלאים בתחושה משכרת של אופוריה, מתכננים טיול משפחתי של חופש גדול לארה"ב, חוזרים לחיים. לשגרה. כמה נעים לחזור לשגרה.

לפני קצת יותר משנה, באוגוסט 2013, נפתחה המערכה השלישית. המחלה התפרצה לה שוב בין בדיקות המעקב. שוב גידול במעיים ובשריר הבטן.

9 טיפולים ובדיקת הפט סיטי לא מעודדת. אין מנוס. הרופאים ממליצים על טיפול חזק ויעיל במיוחד, הקרם דה לה קרם. אבל אני נפלתי לסטטיסטיקה. אני שייכת לאותן נשים – שלא מגיבות לו. וכך, לא רק שהגידולים שהיו בגופי לא נעלמו, נוספו חדשים והפעם בכבד, בריאה ובטחול. האם חוסר התגובה של הגוף לטיפול יסמן את קץ דרכי?

אבל הרפואה לא מאכזבת. האונקולוג שלי סיפר לי שיש טיפול חלופי - טיפול ביולוגי שרבות וטובות דובר עליו בעולם, כזה שעשוי בשילוב כימותרפיה לסייע היכן שתרופות אחרות נכשלו.

יש טיפול החדשני פורץ הדרך

הטיפול החדשני ופורץ הדרך מאושר לחולות סרטן שחלה שחלו פעם אחת ושבגופן יש שארית מחלה. ואני? בעיני המדינה אני זקנה בת 40,

חולה כבר פעם השלישית והגוף לא מגיב לטיפולים הרגילים. עבורי – ובעיקר עבור אילן בעלי ושלושת ילדיי הקטנים נראה שהדרך הסתיימה. כך חושבת מדינת ישראל על אזרחיה החולים. עבורי המדינה חרצה: גזר דין מוות. אין דרך אחרת להסביר את זה.

זוכרים את הביטוח הפרטי מהמערכה הראשונה. אז הנה כאן הגיע הזמן להפעיל אותו ומזל שהשכלתי לעשות אותו בזמן. את הטקסט הזה אני כותבת כשממש לאחרונה

אושר האווסטין על ידי ה-FDA (מנהל המזון והתרופות האמריקאי) לסרטן שחלה עבור נשים במצבה שלי- שמחלתן חזרה ואין עבורן מענה טיפולי. מדובר בבשורה, מאחר שזהו הטיפול היחיד מזה 15 שנה שה-FDA אישר למחלה זו.

המטרה של הטקסט הזה היא לא חלילה לעשות פרסומת לביטוח פרטי אלא להתריע על אוזלת היד של המדינה והוויתור על נשים במצבי כל עוד לא מאשרים את התרופה.