ספר מסוכן: "הנפילה" של אלבר קאמי
הרלוונטיות של ספרו של אלבר קאמי שנכתב בשנות ה-50 מדכאת מצד אחד, אך מוכיחה את גאוניותו ואת על-זמניותו. גיבורו קלמנס הוא דמות נוקבת ובלתי נשכחת, אך לא כזאת שתעורר בכם הזדהות - אלא אולי דווקא שאלות שתעדיפו להפנות את גבכם אליהן מאשר להתמודד עם התשובות. ביקורת
אלבר קאמי כתב את "הנפילה" בשנות ה-50 (הרומן יצא לאור ב-1956), אבל בקריאה עכשווית ביצירה, שרואה אור בימים אלו בהוצאת הספריה החדשה - לא מרגישים במרחק השנים.
עמיחי שלו כותב על:
הרלוונטיות של "הנפילה" מצד אחד מדכאת, ומצד שני: מוכיחה שוב את גאוניותו ואת על-זמניותו של קאמי. למעשה, אפשר למתוח קו רציף ברור בין האקזיסטנציאליזם שלו, לבין זרם ה"דיפרסיב-ריאליזם" (נוסח מישל וולבק, הרמן קוך, ועוד אי אילו סופרים מערביים שכבר עברו את שלב הציניות). אם קאמי בספר זה עדיין מתעסק בשברי המשמעות של העידן המודרני, ונהנה או סובל לנתץ את האשליה הבורגנית ואת המוסר ההומניסטי, אצל הוולבקים למיניהם יש רק שממה מוסרית וצרכנית. הנשרים של המאה ה-20 כבר אכלו להם את כל הנבלות, והשאירו אותם עם אינפוזיות של מזון סינטטי.
"הנפילה" הוא סיפור נפילתו של ז'אן בטיסט קלמנס, שהיה פרקליט מצליח ואיש חברה מהולל בפריז, אך "נפל" עד כדי הגעתו לבר מלחים באמסטרדם, ומצא לו שם אוזן קשבת כלשהי - גבר שאיננו יודעים עליו דבר, כדי לשטוח בפניו את סיפורו האישי. אבל הסיפור האישי הוא רק אמתלה, מכיוון שקלמנס בעצם נועץ סיכות בבלון החברה המערבית, ומגחיך את המין האנושי, פושט את עורו, בשרו, ומרסק את עצמותיו.
קלמנס החל את דרכו בתור אדם מוסרי, בעל שאיפה "להצליח לגעת במה שהוא מעבר לשאפתנות זולה ולהתרומם עד לפסגה שבה הצדיקות ניזונה אך ורק מעצמה", ולהיות סוג של על-אדם, על פי הגרסה הפוסט-ניטשיאנית, אבל מהר מאוד הוא מגלה שעשיית טוב מבחינה חברתית לא מעניקה לו את התחושה הרצויה, והיא, למעשה, סוג של משחק בתיאטרון הגדול של המצב האנושי.
הוא בוחן כל פעולה של עצמו, מוצא לה הקשרים סוציו-תרבותיים, ומנצל את "הבמה" כדי לבקר כל ממד של החברה, עד כדי הגעה למסקנה הבלתי נמנעת שלחיים האלה אין בעצם תכלית, והמוסר הוא רק מסכה שנועדה להסתיר את האופי האנושי האמיתי, שהוא שפל ונרקיסיסט. "שקלתי את האפשרות לדחוף עיוורים באמצע הרחוב, והעליצות המשכרת והלא צפויה שגאתה בי, גילתה לי עד כמה חלק בנשמתי שנא אותם; תיכננתי לפוצץ את הצמיגים של עגלות הנכים הקטנות, לצעוק 'עניים מלוכלכים' לפועלים שעל הפיגומים, לתת סטירה לתינוקות במטרו".
דמותו של קלמנס היא דמות נוקבת ובלתי נשכחת, אבל היא לרגע לא דמות שמעוררת חמלה או הזדהות. אין מקום לחמלה או הזדהות בעולמו של קלמנס, גם אם עלילותיו הן רק שמיכות מחוררות, סיפורים שהאדם המערבי מספר לעצמו, כדי שיגרמו לו לחשוב שהוא מלא אהבה ומעניק אהבה, כשבעצם הוא מלא באהבה רק לעצמו. כל אהבה היא אהבה עצמית, אומר קלמנס. מצד שני, הוא גם לא מעורר תיעוב או מיאוס בקורא - למרות הדברים הקשים שהוא אומר. אצלו, הטוב והרע מאיינים את עצמם.
המונולוג של קלמנס הוא דחוס ואינטנסיבי, כל משפט כמעט מכיל עומק של מאמר, ומעורר מחשבות אנה ואנה, לכן הקריאה בטקסט צריכה להיות, בהתאמה, איטית ושקולה, אחרת רגעי מפתח רבים בה פשוט יתפוגגו. יחד עם זאת, אסור לפספס גם את רגעי הכתיבה התיאוריים המופלאים של קאמי - אספקט שקצת נזנח אצלו (וגם אצל סארטר) לטובת האספקט האינטלקטואלי. כי אולי לפני שקאמי הוא פילוסוף וסופר הגותי חשוב, הוא קודם כל כותב בחסד, ולפעמים צריך פנס כדי ללקט את הרגעים הללו מבעד לתובנות הפילוסופיות והסוציו-תרבותיות.
בספר זה הוא מפליא בעיקר בתיאורי העיר אמסטרדם. "הולנד היא חלום, אדוני, חלום של זהב ועשן, מעושן יותר ביום, מוזהב יותר בלילה, ומאוכלס באבירי לוהנגרין כמו אלה, שמשייטים בהקיץ על אופניהם השחורים גבוהי הכידון, ברבורים קודרים שנעים ללא הפוגה בכל רחבי הארץ". אבל אצל קלמנס לכל דבר יש את הסתירה האינהרנטית שלו - אמסטרדם היא בעצם גיהנום עלי אדמות.
"האם שמת לב שהתעלות הקונצנטריות של אמסטרדם דומות
למעגלי הגיהנום? הגיהנום הבורגני, שמאוכלס, כמובן, בחלומות רעים. כשמגיעים אליו מבחוץ, וככל שחודרים מבעד למעגלים, הופכים החיים, ומכאן גם פשעיהם, לדחוסים ואפלים יותר". בעולמו של קלמנס, כל דבר שהוא לכאורה יפה בעצם רקוב מבפנים, וכל שנותר לעשות הוא לשבת בבר מפוקפק ומעושן, לשתות ג'ניבר (סוג של ג'ין הולנדי) ולחכות למוות.
"הנפילה" הוא בהחלט ספר קודר ומייאש. הוא מותיר אחריו מועקה בלתי מתפוגגת. הוא סוג של ראי שרובנו מעדיפים להפנות את פנינו כשאנו מודעים לקיומו, כי הוא מפריע לאהבה העצמית שלנו, ולעולם האשליות התיאטרלי שבנינו לעצמנו בחסות הקידמה והנאורות. במידת מה, אפשר אף לקרוא לו "ספר מסוכן", כי יש בו משהו משכנע, והוא גורם לנו לעצור לחשוב על המוסכמות בהם הקפנו את עצמנו, ואולי לנסות להיאחז בהן בכל כוחנו, אבל לא בטוח שזה יספיק. הנפילה עלולה להיות הנפילה של כל אחד מאיתנו, שאמיץ דיו להביט באותו ראי, בלי להתחמש בשום תשובות לשאלות שהראי הזה שואל אותו.
"הנפילה", מאת אלבר קאמי. מצרפתית: עמנואל פינטו. הוצאת הספרייה החדשה, 104 עמ'.
