לימור לבנת סללה להן את הדרך

בתחילת דרכה הפוליטית הייתה לימור לבנת מנכ"לית מרכז הבנייה. היא הופיעה באסיפת בחירות עם מרדכי בן פורת (ראש מועצת אור יהודה ופעיל ליכוד) שהתעמת איתה בנושאים מדיניים. האגדה מספרת שבנסיעה חזרה הביתה אמר לה בעלה דאז, "לימור, לא משנה מה יש לך לומר, הקול שלך צפצפני ומתחנחן. לעומת בן-פורת את נתפשת כמשקל נוצה".

אישה אחרת הייתה מתקפלת. נשארת במרכז הבנייה לתמיד ומייעצת לציבור על בלוקים, אבל לימור לבנת החלה לעצב ולבנות את עצמה מחדש. היא החלה לדבר ב"קול של לימור לבנת". קול נמוך יותר מהקול הטבעי שלה. היא סיגלה קצב דיבור "של רבין", שמשדר "שיקול דעת" לתת המודע הקולקטיבי בישראל. שפת הגוף שלה הפכה ליותר "כיפת ברזל". היא הרגילה את עצמה ואת סביבתה לתדמית נוקשה של פוליטיקאית תוך שהיא עוקרת כל דבר שיסגיר את "האישה במשקל נוצה". לימור לבנת הפכה להיות "לא-נחמדה".

עוד בערוץ הדעות של ynet

סכנה, בחירות / עדי ניב-יגודה

הייתה שם קודם. לימור לבנת (צילום: עידו ארז)

גיליתי זאת כשהיא הייתה שרה ואני הייתי חברת מועצת עיר. היא העבירה בכנסת את החוק שהייתה "הכי גאה בו" בכל הקריירה. בשנת 1997 היא יזמה את התיקון לחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה. בתיקון נקבע שבכל בית ספר בישראל צריכה להיות פינת לאום ובה מתקן מתכת לתליית הדגל, פוסטר הנושא את מילות ההמנון הלאומי ועותק של מגילת העצמאות.

כתבתי לה מיד שאני מבקשת להחריג את הבירה ירושלים ממסגרת החוק. טענתי שמתקן המתכת שלה ישמש בתלמודי התורה החרדיים (40% מתלמידי העיר) לתליית טלית קטן. בבתי הספר הערביים (34%) יתלו עליו את דגל פלסטין ובבתי הספר הנותרים יש כבר מקום לדגל, ולא צריך חוק חדש. שתינו התעמתנו כמצופה. לבנת הגנה על עמדתה כשזרועותיה שלובות, קולה נמוך ותקיף, פניה חמורות סבר ודבריה זועפים. היא הייתה תמצית דמותה של המורה השנואה על כולם. קל היה להגחיך את שאיפתה לכפות הדר ז'בוטינסקאי על מערך החינוך בירושלים באמצעות מתקני מתכת ופוסטרים.

קמפיין אישי שהותיר צלקת 

כל כך קל היה להלעיג אותה עד שהתחלתי לחשוב שיותר משאני בעלת הומור היא מגנט של טינה. לימור לבנת פשוט "לא נחמדה". שפת הגוף שלה מעידה על כוננות מתמדת לזנק ולתקוף, נימת הדיבור שלה רוויה בחשיבות עצמית, האישה מתחזה לאחד הגנרלים בטון הנמוך והפיקודי שסיגלה לעצמה. כאילו אימצה במינון מזוקק את כל המניירות המעצבנות של מפקדות, מנהלות ואחראיות משמרת בנווה תרצה. רבים סבורים שמה שלא נחמד בלבנת הוא היותה ימנית. זו טעות. יש ימניות ממנה שהן סוכריות על מקל, למשל ציפי חוטובלי, איילת שקד ושולי מועלם. הן נתפשות כחביבות למרות שלעיתים המילים שיוצאות מפיהן החביב הן רעל מסוכן. אני משוכנעת שמה שתייג את לימור לבנת כ"לא נחמדה" הם מנגנוני ההגנה שאפשרו לה לשרוד בפוליטיקה הישראלית בכלל ובליכוד בפרט.

ההתקפות עליה מבית ומחוץ הפכו את עורה לעבה. בשנת 2004 יצא ארגון המורים בקמפיין אישי נגדה. ארגון שרובו המכריע נשים כיסה אוטובוסים במודעות שנשאו את תמונתה בכותרת "צרת החינוך". כך, במשך שבועות ארוכים. פגיעות כאלה יוצרות צלקות. צלקת היא רקמה קשה, עבה, שאיננה רגישה עוד. לימור לבנת הצטלקה במהלך חייה הפוליטיים עד שנשאר מעט מאוד מקום חשוף ופגיע.

מחווה אותנטית התפרשה כרדיפת פרסום

לבנת הייתה גם שרת הספורט ובשנת 2004 נכחה באולימפיאדה כשהספורטאי גל פרידמן זכה במדליית הזהב הראשונה של ישראל. שרת הספורט קפצה אל הפודיום וחיבקה בחום את פרידמן עטור זר הדפנה. המחווה הזו זכתה לביקורות מכל כיוון. אמרו עליה שהיא רודפת פרסום. טענו שהחיבוק נכפה על המנצח הנבוך והוא עדות לחוסר שליטה עצמית. אני מסכימה. אכן, לרגע איבדה לבנת שליטה עצמית. לרגע אחד שרת הספורט הרשתה לעצמה להתרגש והייתה אותנטית וחמה. הציבור והתקשורת הענישו אותה מיד והחזירו אותה לתבנית הנוקשה והמוכרת. היא הפכה שבויה של יציר כפיה, הדמות של לימור לבנת.

הרשתה לעצמה להתרגש. לימור לבנת וגל פרידמן (צילום: ראובן שוורץ)

במחיר אישי אדיר הצליחה לבנת לשרוד בליכוד ובכנסת. הנכונות והיכולת שלה לחנוט את עצמה בחליפות, לעבות את הקול ולתבוע שיכבדו אותה פילסה דרך לפוליטיקאיות מסוג אחר. נשים מהדור החדש בכנסת כמו סתיו שפיר, תמר זנדברג, ציפי חוטובלי או חנין זועבי שיכולות להיות עצמן. הן יכולות לצעוק בקול של אישה, לצחוק בקול רם, להתלבש ולנהוג כאחת האישה, הן יכולות להיות "נורמליות" כי לפניהן לימור לבנת ואחרות הפכו את הכהונה של נשים בכנסת לדבר נורמלי.

לימור לבנת עשתה עוד דבר טוב. עם השנים, היא למדה לרתום את הכוח שצברה, על-מנת לקדם נשים ואג'נדה של נשים. גולת הכותרת היתה הוועדה הבין-משרדית שהובילה לימור לבנת למניעת הדרת נשים מהמרחב הציבורי. התאפשר לי לעבוד איתה ולראות מקרוב את ניתוח הרוחב שלה של הדרת הנשים בכל תחומי החיים, את היכולת שלה לרתום לכך את משרדי הממשלה השונים, ולגייס את הממשלה, שהיתה עד אז אפטית להביא למהפך בנושא. נשים בקו 418 לבית-שמש או בקו 56 ברמת שלמה, נשים שיכולות להספיד את יקיריהן בכל בית עלמין בארץ, נשים וילדות חרדיות שיכולות לשמוע קולות של מנחות ברדיו הציבורי "קול ברמה", אולי אינן יודעות זאת, אך לימור לבנת היא זו ששינתה את המציאות עבורן.

אחת השאלות החבוטות שליוו את לבנת במהלך הקריירה שלה הייתה השאלה האם ניתן להיות פמיניסטית וימנית בעת ובעונה אחת. כפמיניסטית אני מנסה כמה שניתן להימנע משיפוטיות. התשובה איננה חד-משמעית. היא הייתה לפעמים מאוד פמיניסטית ולפעמים מאוד ימנית, לא תמיד זה הלך יד ביד. בדיוק כמו השאלה האם ניתן להיות אמא וגם אישה עובדת התשובה כרוכה בגשם של פשרות. אינני מכירה אם עובדת אחת שמרגישה שהיא שלמה עם התפקוד שלה בשני התפקידים. נשים חשות שהן להטוטניות שנמצאות תמיד במתח שמשהו ייפול. גם לימור לבנת היתה להטוטנית בין פמיניזם לבין אג'נדה ימנית.

רשימת ההחמצות של לבנת ארוכה כמו רשימת ההצלחות שלה. בסופו של דבר, תרומתה של לבנת לפמיניזם העברי היא שידעה לזנק לים הפוליטי הסוער כמעט לבד, לשרוד בו ארבעים שנה, לעשות בו מעשים משמעותיים לקידום נשים, ולדעת מתי לצאת מהמים אל החוף.

ענת הופמן, ראש המרכז הרפורמי לדת ומדינה

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il