מול המצלמות: הגולנצ'יק שנלחם בפוטין
זה המקום הכי לא צפוי לשמוע בו חייל שמדבר עברית: איך התגלגל הגולנצ'יק הישראלי לגדוד אוקראיני שנלחם נגד רוסיה? גרישה פיבוורוב למד בתיכון דתי במגדל העמק, הפך לפאנקיסט בכיכר דיזנגוף והתגייס ליחידה שחבריה לאומנים קיצונים. צפו בו מתאר את סיפור חייו
הוא מדבר עברית שוטפת וגם משבץ בדברים שלו סלנג צה"לי, זכר לימים שבהם שירת בגולני. זה קצת מפתיע, אפילו מוזר, בהתחשב בעובדה שהאיש החביב מולי משרת באחת היחידות הכי קדמיות של צבא אוקראינה בחזית מול רוסיה. ויותר מכך: גדוד שרבים מחבריו הם לאומנים קיצוניים מוצהרים. צפו בגרישה פיבוורוב מספר על הלחימה בגולני וגם על הלחימה בפוטין.
מה עושה יהודי ישראלי במקום כזה? סיפור חייו של גרישה פיבוורוב (33) כולל לא מעט פיתולים ותפניות שהיו יכולים להספיק בקלות לספר עב כרס. גבר אבוד, שנותר ללא שורשים, ומצא בית במקום הכי לא צפוי שיש. "לרוב הניאו-נאצים כאן אין בעיה איתנו", מנסה גרישה להסביר את הסתירה, "יש להם בעיה עם מי שנגד אוקראינה. פגשתי לא מזמן מישהו שאפשר להגדיר אותו כנאצי ממש, והוא אמר לי: 'אולי פעם היינו אויבים, אבל זה עבר. צריך לבנות הווה. היום אנחנו אחים לנשק'".
גרישה עלה לישראל בגיל תשע מסנט פטרסבורג שברוסיה ועבר מסלול חיים לא מאוד שגרתי: הוא התגורר בחיפה, אחר כך בקיבוץ מלכיה בצפון, משם המשיך לקריית שמונה ולאחר מכן - אחרי שאמו נפטרה - סיים בבית ספר תיכון דתי במגדל העמק. לצה"ל הוא התגייס בשמחה ושובץ לגולני. אחרי השחרור עבר תקופה כפאנקיסט בכיכר דיזנגוף בתל-אביב והתפרנס מעבודות מזדמנות: דייג, איש סנפלינג, שליח וטבח. בדרך הוא הספיק להביא לעולם ילד, שאיתו אין לו שום קשר.
"החיים שלי מגוונים מאוד", הוא צוחק. טום חוליגנוב, אחד מחבריו שחי בישראל, שומר על קשר עם גרישה: "הוא תמיד היה נגד המערכת ותמיד עזר לחלשים", הוא מסביר. "מדובר בבן אדם טוב שנקלע למצב מורכב בחיים וחי ברחוב אחרי שאיבד את אמו בגיל צעיר".
המודל הצה"לי
בשלב מסוים החליט גרישה לעזוב את ישראל. הוא המריא לרוסיה, משם המשיך לטיול טרמפים באירופה, ולפני כשנה הגיע לאוקראינה, בדיוק עם תחילת ההפגנות שהובילו לנפילת השלטון ולמלחמת האזרחים. "חבר שלי שהיה חובש בכיכר מיידן בקייב, שם התחילו ההפגנות, סיפר שיש בלגן ושקורים דברים נוראיים, וביקש שאגיע לעזור. אמרתי לעצמי יאללה, ובאתי".
איך גייסו אותך ליחידה? אתה ישראלי, אין לך אזרחות אוקראינית, ובכלל נולדת ברוסיה.
"חברים, קומבינות. אם בגדודים אחרים ששייכים למשטרה עושים בדיקה, איידר הוא הגדוד הצבאי היחיד שאין בו בדיקות כאלה. איידר דומה מאוד לגולני", מפתיע גרישה, "במובן הזה שאותנו תמיד שולחים ראשונים לסתום כל חור. גם כשיחידות אחרות נכנעות, אנחנו באים וכובשים. אנשים כאן רוצים לקחת המון דברים מצה"ל".
זה קצת מטורף, חלק מהאנשים שלך מעריצים מנהיג אוקראיני שקרא לרצוח יהודים ואנשיו עשו זאת בהתלהבות במלחמת העולם השנייה.
"אבל אני יכול להביא לך עובדות אחרות: קוראים לנו נאצים, אבל הנאצים האלה מסתכלים על צה"ל כעל מופת, מודל לחיקוי. קצינים בכירים מתיישבים לידי ומבקשים שאספר להם על צה"ל".
ועדיין, גם היום יש נגדכם טענות על פשעי מלחמה והפרה חמורה של זכויות אדם.
"לא אגיד שאנחנו כאלה כשרים. ככה זה במלחמה, הכול קורה. את השם הטוב שלנו קיבלנו אחרי שלקחנו בשבי 12 קוזאקים רוסים בנובואיידר. אומרים על הגדוד שלנו הרבה שטויות, אבל הוכחנו את עצמנו כיחידה מובחרת שתמיד שולחים קדימה".
מה היו המניעים שלך להצטרף למיידן?
"באוקראינה גיליתי שדרך החיים שלי היא בדיוק מה שהאנשים רוצים כאן, הם רוצים חופש. אתה יכול לקרוא לזה אנרכיה, ואתה גם יכול לקרוא לזה דמוקרטיה. באופן אישי, המניעים שלי הם צדק ומלחמה נגד כל הרשע. יש הבדל מאוד גדול בין פשיסט לבין לאומני, שהוא למען הלאום. אני בכלל אנרכיסט, אנטי-פשיסט. אני מדבר רוסית ולא אוקראינית, וכולם יודעים שאני מישראל וגם הפנים שלי מסגירות את זה, ואנשים מקבלים את זה".
"חירות או מוות"
במקור הוקם הגדוד של גרישה כיחידה להגנה אזרחית. בהגדרת התפקיד של הגדוד נכתב: לאבטח שיירות, לשמור על מחסומים, "וכל מיני שטויות", אומר הישראלי-אוקראיני. "אבל את איידר תמיד שלחו קדימה, ואיידר התקדמו. בגלל זה הצ'צ'נים לא לוקחים אותנו בשבי אלא הורגים מיד. הגדוד שלנו הוריד את יחידת הקומנדו הרוסית. כן, אנחנו סופגים אבידות כמעט מדי יום, אבל התקדמנו. כשאני רואה תושבים בוכים לי במחסום ומתחננים 'אל תעזבו אותנו', זה עושה לי משהו".
"שהרוסים מבצעים מעשים שאי-אפשר אפילו לתאר ולספר: שוד, אונס, רצח. מול העיניים שלי, בחזית, שמעתי מישהי מספרת איך היכו את אבא שלה וניסו לאנוס את אימא שלה, ובסוף דווקא הלוחמים הצ'צ'נים החליטו שהבחורה הזאת תשרת אותם. מה שמספרת התקשורת הרוסית זה גן ילדים. למשל יורים מרגמות על בית, ומאשימים את צבא אוקראינה. ראיתי דברים שלא האמנתי שאראה".
גרישה מספר שהוא אינו היהודי היחיד בגדוד, ולצדו משרתים שם גם חיילים מוסלמים. "אף אחד לא מגרש ולא אוסר כאן שום שפה, כולנו אחים לנשק".
בינתיים נראה שאין ממש הכרעה. אתם מסוגלים לנצח את הצבא הרוסי?
"ברור שאנחנו יכולים! צבא ההגנה לישראל לא ניצח את צבאות מדינות ערב? ניצח. יהודה המכבי לא הרים מרד וניצח את האימפריה? ניצח. אנחנו כמו בר כוכבא, מוכנים להתנגד ולהיאבק באימפריה כמה שנים עד שננצח. זאת הרוח של היחידה, של כולנו".
בצה"ל הכול עובד באופן מסודר מאוד. יש מי שמטפל בפצועים ומדווח על הרוגים. מי יטפל בך אם יקרה לך משהו? מי יודיע למשפחה שלך?
"כאן הכול מבולגן. בדרך כלל החברים מהיחידה מסייעים בתהליך, אבל לפעמים יש בעיות של זיהוי. ליד סטארובלסק יש קבר אחים של 27 לוחמים מהגדוד שנהרגו ולא ניתן היה לזהות אותם. יש גם הרבה לוחמים שנהרגו ואין לנו מושג איפה. משפחות ההרוגים אמורות לקבל סיוע, אבל זה עדיין לא מסודר. האמת היא שבכלל לא התעניינתי בנושא. לא התגייסתי בשביל כסף וגם לא קיבלתי עד היום שקל על הלחימה שלי. אפילו המדים שלי הם ממתנדבים שתרמו לנו. אני כאן כדי להילחם ברשע".
איפה אתה רואה את העתיד שלך?
"אני ממשיך פה. זה המקום שאליו אני שייך, זה המקום שקיבל אותי, והרוח שלי מתאימה למקום הזה. הייתי יכול לחזור לספרד, אבל פה אני מרגיש שאני באמת עושה משהו שמשפיע. גם ככה אימא שלי נפטרה, אחותי הקטנה מאבי החורג גרה בקנדה וכמעט ולא מדברת איתי, וגם סבא שלי מת. אני לבד לגמרי".
ועדיין, יש לך ילד.
"כן, הוא בן שבע היום. כשנפרדתי מאימא שלו הוא היה בן שנתיים. היום היא נשואה והוא בכלל לא יודע שאני אבא שלו, אבל לא שכחתי אותו. יש לי הפתעה בשבילו - חיסכון שהוא יקבל רק בגיל 16. בינתיים אני כאן, ואם המלחמה תסתיים אני אמשיך בצבא אוקראינה".
בעקבות הכתבות שפורסמו ב"ידיעות אחרונות" נפגש גרישה עם הלוחם החרדי אשר צ'רקסקי והשניים ערכו קבלת שבת יחדיו. לגדוד "דנייפר", שבו משרת צ'רקסקי, הגיע מישראל מזון כשר בעקבות בקשתו. סגנו של מושל דנייפרופטרובסק, חבר הפרלמנט בוריס פילטוב, פרסם את תמונתם של אשר וגרישה בעמוד הפייסבוק שלו וביקש לשלוח מזון כשר גם לגדוד "איידר" שבו משרת פיבוורוב.
לפנייה לכתב/ת 
